ספר פוע"ה — כרך שני; פוריות, חלק חמישי; חיי אישות 26

בחיי האישות הם חלק שיש לו משמעות רבה במכלול היחסים בין בני הזוג. ההתייחסות לחיי אישות ארוכה ומפורטת ואפשר לכתוב על כך ספר שלם בפני עצמו. כאן בספר כללנו בקיצור רק מבוא רפואי קצר וכן התייחסות יהודית עקרונית, בהקשר לפוריות ובהדגשתה. לאחר מכן תובא התייחסות לשאלות שכיחות הנשאלות על ידי זוגות רבים. אין בכך תחליף ללימוד מעמיק ושיטתי של מכלול הלכות חיי האישות והיחסים בין בני זוג. התייחסות הלכתית מפורטת מובאת בשלחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ, ושם בחלק אבן העזר, סימן כה וסימן עו, בנושאי הכלים שם, ובספרים רבים נוספים העוסקים בנושא.

גתנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר: "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ" (איוב ה, כד). יבמות סב, ב

דחייבות הנשים ליַפות עצמן מפני בעליהן כל השנה, וכוחלות עיניהן ומבסמות פיהן בכל מיני בשמים ... ותהיה חביבה עליו כיום כניסתה לחופה, משום "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ" (ישעיהו מה, יח). הלכות קצובות דרב יהודאי גאון, אוצר הגאונים, מסכת כתובות, התשובות, עמ' 170

הצוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתרה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן. וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח. משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, יט-כ

ורקע רפואי

זיחסי אישות בין בני זוג הם שילוב מורכב ביותר של גוף ונפש, והם טעונים בדרך כלל בחוויות ובמטענים רגשיים חזקים ביותר. חיי האישות הם חלק חשוב ביותר בזוגיות. טיב יחסי האישות משפיע על כל אחד מבני הזוג, וגם על מערכת הקשרים שבין בני הזוג. בד בבד, מערכת היחסים בין בני הזוג משפיעה על טיב יחסי האישות. חשוב להדגיש שמערכת הציפיות של האיש והאישה מיחסי אישות שונה מאוד. מקובל לחשוב שאצל הגבר הצד הגופני תופס בדרך כלל מקום מרכזי יותר מאשר אצל האישה, שמדגישה יותר את הצד הנפשי והרגשי. המודעות של בני הזוג לעובדה זו חיונית ביותר.

חיחסי אישות תקינים באים מתוך אהבה וגעגועים, והם חוויה אינטימית וסודית השייכת לבני הזוג בלבד. יחסי אישות תקינים עשויים לגרום הנאה רבה, ביטחון עצמי ופורקן, והם מחזקים את הקשר בין בני הזוג. אך כעוצמת החיוביות העשויה לנבוע מתוך יחסי אישות, וכגודל התשוקה והציפייה מהם, כך עלולות לבוא אכזבות ותסכולים עקב בעיות שונות בחיי האישות לאחד מבני הזוג או לשניהם גם יחד. לפעמים הבעיה נובעת מחוסר ידע או מידע שגוי ממקורות בלתי אמינים, שכתוצאה ממנו יש ציפיות לא ריאליות מצד בני הזוג.

טככלל אפשר לחלק את מעגל התגובה המינית הפיזית בגבר ובאישה לארבעה חלקים:

ישלב א – תשוקה, הכוללת דחף ורצון לקִרבה מינית.

יאשלב ב' – עוררות, המתבטאת בקישוי אצל הגבר, ובלחות בנרתיק האישה.

יבשלב ג' – הפורקן המיני, האביונה – אורגזמה (Orgasm).

יגשלב ד' – הרפיה והפגת המתח המיני.

ידעיקר החוויות המיניות עוברות דרך המוח, רוב החוויה היא במוח, וחלקה פיזיולוגי

טואף על פי שהפורקן המיני הוא חלק מרכזי ביחסי אישות, הרבה נשים לא מגיעות לאורגזמה בכל פעם שמתקיימים יחסי אישות מסיבות שונות, כגון הרגלים מיניים לא יעילים לגירוי האישה עקב חוסר ידע של אחד מבני הזוג או ששניהם גם יחד אינם יודעים מה גורם לאישה הנאה; בושה; חוסר חיבור לגוף; חוסר תשוקה מינית; טרדות ולחצים; מתח; כעס וכדומה. חשוב להדגיש שנשים יכולות להגיע להנאה מינית רבה גם ללא אורגזמה. בנוסף לכך, בשונה מגברים, נשים גם יכולות להגיע ליותר מאורגזמה אחת במפגש אחד של יחסי אישות, בהתאם לגירוי המתאים.

טזבדרך כלל הצורך הגברי ליחסי אישות רב יותר מזה של האישה, אך בהחלט יש מצבים שבהם הצורך המיני של האישה רב יותר מזה של הגבר. בכל מצב חשוב שבני הזוג ינסו לגשר על ההבדל בצרכים שלהם.

יזכמובן, הדינמיקה הזוגית משפיעה מאוד. יש לכל זוג את התסריט המיני שלו. לעתים התסריט של האישה שונה משל האיש. לכל זוג עם זוגיות מינית תקינה יש תסריט מיני משותף, שיש בו גם אפשרות לגמישות: מי מזמין את מי; האם ההזמנה ברורה דיה; מהם הקודים שבני הזוג מדברים ביניהם; איך לסרב; ואיך לסרב בלי שייראה כדחייה. תקשורת נכונה יכולה להועיל. לדוגמה, האישה תאמר לבעלה מה גורם לה הנאה.

יחעיכובים ביחסי אישות

יטלהלן סקירה על בעיות המצויות ביחסי אישות כשלעצמם. התייחסות לבעיות בתפקוד המיני הגברי שיש להן השלכות על פוריות הגבר, תובא להלן, פרק לט – 'אבחון אי פוריות אצל הגבר - הקדמה רפואית כללית', עמ' 182-181.

כמצד האיש עלולים להיות עיכובים בחיי האישות הן מהצד הגופני והן מהצד הפסיכולוגי. כדי לטפל בבעיה צריך להגדיר אותה היטב. קודם כל יש לשלול בעיות גופניות, הורמונליות, עצביות, או בעיות מולדות. הבעיות עלולות לכלול: אין אונות, פליטה מוקדמת עוד לפני החדירה או פליטה מהירה, חוסר פליטה או חוסר הנאה. התייחסות לאין אונות ולשיטות הטיפול מפורטת להלן, פרק כז – 'אין אונות והשפעותיה', מעמ' 67 ואילך.

כאגם אצל האישה ייתכנו עיכובים בחיי האישות, שעשויים לנבוע מבעיות פשוטות כגון יובש בנרתיק או מבעיות מורכבות יותר. התייחסות לבעיות מורכבות העלולות למנוע יחסי אישות תקינים מצד האישה ושיטות הטיפול בהן מפורטות להלן, פרק כח – 'קשיים בחיי האישות אצל האישה', מעמ' 79 ואילך.

כבברור שבעיות ביחסי אישות עלולות להשפיע לרעה על מערכת היחסים בין הבעל לאישה, כאשר אחד הצדדים אינו יכול להגיע לסיפוק מיני עם בן או בת הזוג, לכן הכרחי לטפל מיד בבעיות אלו. קיימות שיטות טיפול שונות, חלקן על בסיס של פסיכותרפיה ושינוי דפוסי ההתנהגות, וחלקן על בסיס תרופתי.

כגההשקפה היהודית על חיי אישות

כדובגין כך ברא ליה דכר ונוקבא למהוי שלים. ואימתי אקרי בר נש שלים כגוונא דלעילא? בשעתא דאיזדווג בבת זוגיה באחדותא בחדוותא ברעותא ויפיק מיניה ומנוקביה בן ובת, וכדין הוא בר נש שלים כגוונא דלעילא ואשלים הוא לתתא כגוונא דשמא קדישא עלאה וכדין אתקרי שמא עלאה עליה. תרגום: ומשום כך ברא אותו זכר ונקבה להיות שלם. ומתי נקרא בן אדם שלם כעין מעלה? בשעה שיזדווג בבת זוגו באחדות בשמחה ברצון ויצא ממנו ומהנקבה בן ובת, ואז הוא בן אדם שלם כעין של מעלה ומשלים הוא למטה כעין של השם הקדוש העליון ואז נקרא שם הקדוש העליון עליו. זוהר, פרשת ויקרא, חלק ג, דף ז

כהצריך לברר איזו מחשבה נכונה תהיה לו לאדם בשעת תשמיש. ודרשתי וחקרתי ומצאתי במעשה זה ארבע מדרגות: הראשונה: המקיים מצוות עונה ומכוין גם לשם קיום מצוות פרייה ורבייה, והיא הנכונה שבכולן ומקיים בזה שתי מצוות עשה. השנייה: המקיים מצוות עונה בחדשי ההריון האחרונים שבחודשים אלו התשמיש יפה לוולד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: "שלושה חודשים הראשונים קשה לאשה וקשה לוולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לוולד, אחרונים יפה לזה ולזה, שמתוך כך יצא הוולד מלובן ומזורז" (נִדה לא, א). השלישית: המקיים מצוות עונה כשאשתו משתוקקת אליו, והוא מכיר שמשדלתו ומרצה אותו והיא מתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה, וכן בצאתו לדרך שהיא משתוקקת אליו, גם באלו יש קיבול שכר והיא מצוות עונה האמורה בתורה. הרביעית: שהוא מכוון לגדור עצמו מן העבירה כדי שלא יתאווה לעשות עבירה כי רואה יצרו מתגבר על הדבר ההוא, גם בזו יש שכר, אך לא כראשונות, לפי שהיה יכול לדחות את יצרו ולכבוש אותו, כעניין שאמרו חכמים: "אבר קטן יש באדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע" (סוכה נב, ב) ... אבל מי שאינו צריך לדבר ואין יצרו מתגבר עליו, והוא מעורר תאוותו ומביא עצמו לידי תאווה וקישוי כדי להשביע יצרו ולמלא תאוותו מתאוות העולם הזה - אין במעשה זה מצווה, להיפך, הרי זה מעצת יצרו הרע, ומן ההיתר יסיתנו לאיסור, ועל זה אמרו חז"ל: "כל המקשה עצמו לדעת יהיה בנידוי" (נדה יג, ב), וזה דומה לאדם שהוא שבע, ואוכל ושותה יותר מדי עד שמשתכר ומקיא ... לכן צריך האדם להתחזק ולהתגבר ולעמוד על נפשו ולהילחם בתאוותיו כדי שתהיה לו מעלה בנפשו על נפש הבהמה... הראב"ד, בעלי הנפש, שער הקדושה

כוהעלאת הגוף כיצד? העלאת הגוף היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה, זיל גמור. גם היהדות מכירה בשניות המוזרה שהבקיעה את הוויותו של האדם ושעליו תהה המוסר הכללי: מציאות טבע אטום ואילם, לעומת מציאות רוח בעלת מחשבה וכיוון. ברם, בניגוד למחשבה הכללית שהתייאשה מבחינה מטפיסית-מוסרית מן הטבע שבאדם והתמכרה לרוחני-השכלי, הכריזה היהדות על גאולת הגוף: פדות המציאות הביולוגית ממעבי חשכת היצרים הבהמיים הבלתי תכליתיים והבלתי משמעותיים.

כזהיהדות רובה ככולה כרוכה בחיים הגופניים הראליים – כפונקציות פיסיולוגיות. נושאי ההלכה המה אברי האדם. רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברים, שס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים. הסמ"ק סידר את תרי"ג המצוות לפי האברים שהן תלויות בהם: קדושת גופו של האדם, זיקוק החיים הבהמיים על כל שפעת תאוותיהם ויצריהם והעלאתם למדרגת עבודת האלוהים – היא מטרת ההלכה. אולם זיקוק זה אינו מתקיים בכור של שלילה וסגפנות, כי אם על ידי הטבעת כיוון ותכליתיות על החיים הטבעיים. הזדווגות החיה שבאדם עם צלמו האלוהי מטהרת את גופו ומקדשתו. הן הפילוסופיה היוונית והן הנצרות לא תפסו את הבחינה המטפיסית-מוסרית שבהזדווגות המינית. רק בהלכה יש לפעולה זו יסוד מוצק בחיים הדתיים – מצוות פרו ורבו היא מצווה ראשונה שבתורה. חיי נישואין הם חיים טהורים ומבורכים. חייו של הרווק, אף על פי שלא חטא מעולם, נוגדים את תפיסת ההלכה. האיש מחויב להזדקק לאשתו לפרקים קבועים, הכל לפי כוח גופו ותנאי עבודתו. הלכות תשמיש המטה מיוסדות על עיקרון פסיכולוגי ועל היגיינה מינית והן מפליאות בפיקחותן וב"חדישותן". כמה תשומת לב והבנה עדינה ואינטימית טמונות בדינים אלה. ואותה ההלכה, הקשה כברזל, שאסרה היזדווגות לאשה בימי נידתה ועשתה כמה סייגים לאיסור זה, הטילה חובה מוחלטת על האדם להזדקק לאשתו מפרק לפרק מתוך אהבה וחיבה. ההלכה קבעה את המושג "בעילת מצווה". האדם עובד את בוראו בגופו, באכילתו ובפעולה מינית, ויפה עבודה זו מעבודת התפילה. צא וראה כמה האריכה התורה שבכתב ושבעל פה בהלכות עריות ומאכלות אסורים וכמה קיצרה בכללי תפילה. הרבה בני אדם, הזוללים כחיה דורסת וטורפת במאורתה ומטמאים את חיי האהבה המינית, מתפללים לפני ה' בכריעה ובהשתחוויה, אולם לא הרבה יכולים לאכול לפני ה' ולהתקדש בשעת התקפת היצר המיני. בכל מקום שיש צד עריות, ציותה התורה על הקדושה. הרמב"ם קרא להלכות איסורי ביאה ומאכלות אסורים – ספר הקדושה. ביחס המיני משתקפת דמות דיוקנו של האדם בהיבדלו מן החיה ובהמריאו אל על. היהדות הכריזה: האדם זוכה לחיי עולם כשהוא הופך חיי שעה בהמיים, חסרי מטרה, לחיים קדושים של איש אלוהים. הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, 'ובקשתם משם', איש ההלכה – גלוי ונסתר, עמ' 214-207

כחנושא המיניות על כל היבטיו נדון בהרחבה על ידי חז"ל ועל ידי הפוסקים והפרשנים, בצורה מפורטת ביותר, אך בלשון נקייה.

כטחז"ל הכירו בקיומו של היצר המיני הטבוע באדם, והעריכו את גודלו ועומקו של דחף זה. הרמב"ם ראה בחוש המישוש ובתשמיש דבר של גנאי וחרפה, אלא שהוא צורך הכרחי לקיום העולם. לעומתו כתב הרמב"ן, שחיבור שנעשה כראוי, בזמן הראוי ובכוונה הראויה, הוא עניין קדוש ונקי, "ואל יחשוב אדם כי בחיבור הראוי יש גנאי וכיעור, חס וחלילה; שהחיבור הראוי נקרא ידיעה ... ודע שאילו לא היה בדבר קדושה גדולה, לא היו קוראים אל החיבור 'ידיעה' ".

לליצר המיני שהוטבע באדם על ידי הקדוש ברוך הוא יש כמה מטרות. המטרה הראשונית היא לשם קיום מצוות פרייה ורבייה, והמשך קיום המין האנושי עלי אדמות. המצווה הראשונה שנצטוה האדם היא פרייה ורבייה, ובסיבתה מתקיימות כל המצוות שבעולם. מטרה נוספת היא לגרום לאישה הנאה, וזהו היסוד למצוות עונה. גם לפורקן היצר המיני של הגבר יש משמעות וחשיבות, אך זו התועלת הפחותה מבין ארבע המטרות שמזכיר הראב"ד (שם).

לאהיחס המיני ההגון הבנוי בקדושה וביושר, לבד מה שהוא בונה ומשכלל את העתיד של העולם, הוא מאשר בזה עצמו את ההווה. ההשתלמות שהמינים מקבלים זה מזה בתכונותיהם הנפשיות, אינה פחות מלאת ערך מהתכנית של התולדה החומרית. עידון נפשי הגון המביא אחרית טובה, הוא עומד הכן לישרי לב המנהיגים את חייהם ביושר ובכושר, בסיוג התורה ובאמונת הלב. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עין איה, מסכת שבת פרק ו, לה

לבהיהדות מתייחסת לחיים המיניים בדרך ממוצעת, בהליכה בשביל הזהב, תוך שמירה על איזון נכון ומדויק בין הצורך בקיום המין האנושי והצורך בסיפוק היצר המיני הטבעי באיש ובאישה מחד גיסא, לבין שמירה ממתירנות מינית, מניאוף, מסטיות מיניות ומעיסוק רב ומיותר בתחום הזה, מאידך גיסא. חכמי ישראל הכירו בכך שמצד אחד אין מעשה שבו יוכל האדם להתעלות ולהתרומם למדרגת שותף עם הקדוש ברוך הוא באופן הפעיל ביותר כמו במעשה הזיווג שבין איש לאשתו, שהרי שלושה שותפים באדם: אביו, אמו והקדוש ברוך הוא. ומצד אחר, אין לך מעשה שבו יוכל האדם לרדת לשפל המדרגה עד הדמיון לבהמה, באותו מעשה עצמו.

לגגישות של פרישות קיצונית מצויות בכתבים הנוצריים, ועיקרן הוא שכל חיי האדם הגשמיים בעולם יסודם בחטא. על פי גישה זו האדם הנעלה צריך לפרוש מגשמיות בכלל ומיחסי אישות בפרט. היו גם כתות יהודיות שהלכו בדרכים מעין אלו, כגון חלק מכתות מדבר יהודה בזמן בית שני.

לדגישות קיצוניות כאלה גורמות לצער ולסבל מיותרים, לחוסר הרמוניה בנפש האדם, להשקפה מוטעית כאילו העולם רע וכאילו מצוות ה' באות להכביד על האדם ולייסר אותו ולחמוס ממנו שמחה והנאה, והן עיוות של מצוות התורה.

להגישות מתירניות - השקפות עולם מתירניות מבוססות על העקרונות של אוטונומיה וחרויות הפרט, ועל תפיסת עולם נהנתנית-הדוניסטית הרואה בהנאה של בני האדם ערך עליון. אי לכך דוגלות השקפות עולם אלו בחופש מיני מלא, ובסיפוק היצר המיני בכל דרך אפשרית, בתנאי שהוא נעשה בהסכמת הצדדים המעורבים, כשהם בוגרים ויש להם כושר שיפוט.

לודרך זו מביאה בעקבותיה אסונות רבים לפועלים על פיה. מבחינה רפואית – הידבקות במחלות מין קשות וקטלניות, שעלולות לגרום גם לפגיעות חמורות בפוריות ואף למוות. מבחינה חברתית – הריסת התא המשפחתי, יצירת משפחות חד הוריות, פגיעה בחינוך של הילדים, הגברת האלימות בין בני האדם הנוהגים בחופשיות יתר בתחום המיני, והרס המטרות הנלוות למין, שהן פרייה ורבייה ואהבה אמיתית בין בני הזוג.

לזכמו כן מתברר שככל שהמתירנות המינית מתגברת, וככל שהיצר המיני משוחרר ללא רסן, ואין התייחסות למטרות החיוביות שלשמן הוא נוצר, ואף אין קשר בין קיום יחסי מין לבין רגש האהבה והחיבור הבסיסי בין בני הזוג, הרי הדבר גורם לאכזבות קשות, להגברת חוסר המשמעות של הקשר המיני בין אנשים, להפרעות בתפקוד המיני מסוג אין אונות וקרירות מינית. גישות נהנתניות כאלה, המבקשות לתפוס הכל, נשארות פעמים רבות ללא כלום, בבחינת 'תפסת מרובה – לא תפסת'. בעקבות המתירנות מתברר בעליל שהיצר המיני הוא ביטוי למשהו שמעבר להנאה הגופנית, וכוחו הוא כוח החיבור האמיתי ויצרו הוא יצר הפרטיות והייחוד.

לחאשה השמה את הדגש בחייה על המראה החיצוני ... ומצד שני, גבר המסתכל ובוחן את האשה על פי המראה החיצוני – גם הוא וגם היא אינם עסוקים באדם באשר הוא אדם, אלא בסמנים חיצוניים ... גבר ואשה מפחיתים מערך האדם כאשר הסתכלותם היא חיצונית בלבד. הסתכלות לא אנושית אלא חושנית חייתית. "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא, ל), לכן, ככל שהנשים לובשות פחות, ופחות צנוע, הן מבזות את עצמן, את אישיותן, את הצלם הרוחני שלהן. הן מושכות את תשומת לב הגברים וגורמות להם להביט אל גופן ולא להתייחס אליהן כאל אישיות בזכות עצמה. הרב יעקב אריאל, כתנות אור, עמ' 63

לטהמבט החושי בלבד על הגוף, אינו מטשטש רק את מעשי האדם, אלא משבש את מבטו ואת כושר שיפוטו. דוגמא פשוטה לדבר היא המשקל המכריע שמייחסים ליופי בעת בחירת כלה, בעוד שלמעשה שיקולים של התאמת אישיות וכדומה, גורליים לאין ערוך מהצד האסתטי ... האדם אינו חש כלל שהממד החושי מעוות את יכולתו להתבונן ולקבוע את ערכם האמיתי של דברים ... "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא, ל) ... הצניעות היא הסתרת השקר על מנת לקלוט את האמת. הרב אוריאל עיטם, 'הצניעות – מידה באור הדעת', כתנות אור, עמ' 85-83

מיש לצניעות מקום מרכזי ביותר ביכולת להגיע לאהבה אמיתית ולסיפוק גופני. צניעות אינה רק ביטוי חיצוני של אורך השרוול, אלא היא השקפת עולם כוללת, הבאה לידי ביטוי גם בעדינות וברגישות בדיבור ובמעשה. לכן לא די בצניעות, אלא חיוני להגיע להבנת הצניעות, שלא תיתפס, בטעות, כגורם מגביל ומדכא, אלא אדרבה – דווקא הצניעות וההסתרה מאפשרות את הקִרבה האינטימית האמיתית שהכל חפצים בה. לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם במבחן התוצאה, דווקא צניעות ותמימות עשויות להביא בסופו של דבר לבני הזוג אהבה והנאה, שמחה ועונג. ברור ופשוט שצניעות היא ערך שקשור גם לגברים וגם לנשים.

מאישנו סוד ששייך אך ורק לאינטימיות של בני הזוג. סוד שמתגלה מפסיק להיות סוד ובו ברגע נעלמת גם האינטימיות. ככל שהמסתורין גדול יותר כלפי חוץ, כך הסוד המתגלה בין איש לאשתו חביב יותר, יקר יותר ופלאי יותר. מגמת הצניעות אינה כיבויו של היצר אלא שמירתו לעת רצון. תפקידה אינו רק על דרך השלילה להגן מפני עין זרה, אלא קודם כל ובעיקר לכונן קשר אינטימי ובלעדי. הצניעות יוצרת את התנאים האופטימליים לביסוס קשר יחודי. נעמי וולפסון, ודבק באשתו, עמ' 175

מבלמעשה, הצניעות שהיא הסתרה, היא בו זמנית גם רמז ... כל אופנה, פרוצה ככל שתהיה, גם זו הרואה את עיקר תפקידה בגירוי יצרים, חייבת למעשה לשמור, גם אם במידה מגוחכת וחסרת טעם, על מידה מזערית של צניעות, בלעדיה היא תכשיל את עצמה. חשיפה היא בנליזציה. רק באמצעות ההסתרה – אפשרי הגילוי. גוף הפרא החייתי איננו גוף, האנושיות מכוננת את הגוף, וזו מושגת באמצעות העידון, ההצנעה והבושה. המבט הרשע הלטוש הופך את ה"אתה" לחפץ, לאובייקט, ולמעשה, לחסר מיניות במובן האנושי. דווקא התרבות ואחריה ההלכה מכוננות את היצריות. מבחינה זו, לא רק שהצניעות אינה באה להחניק את התשוקה, אלא דווקא לכונן אותה. כדברי חז"ל על טהרת המשפחה שתפקידה להביא לידי כך שהאשה תהיה חביבה על בעלה, ליצור התחדשות ביחסי האיש והאישה. מכאן מושג כיבוש היצר, ה"ויתור שהינו זכייה". ישנה פרדוכסליות ביצר עצמו שהוא בלתי ניתן למימוש. "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". הכשל הוא שההשג עצמו מביא לאכזבה, משום שרכישת הדבר וניכוסו, היא המפיגה את טעמו. "הוא קיים בכך שאינו, ואיננו בכך שהוא קיים" (סארטר). כיבוש היצר הנו התכוונות פרדוכסלית. "הדבר שהנך חפץ בו, אל תרדוף אחריו" אמר רבי פנחס מקוריץ. הבעיה שקיימת ביחס לסוד, שכשאתה תופסו – איבדת אותו, נכונה גם ביחס לגוף, למעשה אותה מעגליות עצמה, ולכן ישנו כשל פנימי ואכזבה ביצריות כשלעצמה. תפקיד ההלכה לעצב יחסים מסוג אחר. היא רוצה להציל את היחסים מבנליות וחילון ולעצבם כמערכת של היטהרות וזימון חגיגי, להפוך את המיניות לריגוש ועינוג של קדושה. מי שלא מבין זאת, ורוצה לגשת להלכה עם מושגי הארוטיקה המערביים - לא יוכל להתמודד עם ההלכה והיא תהפוך לגורם מדכא. איפוק היצר המנוכר הוא המקדש את היצריות ולמעשה משמר אותה.

מגהיחס היווני לגוף הוא יחס של "יש", תודעה המקבלת את עצמה, גוף המקבל את עצמו, המסתורי מתנדף ממנו במושגים רבים, הוא גוף שבע, אלו הם חיי טבע החיים את עצמם עד תום, אך בכך נעלם הממד המיסטי של התשוקה. כדי לחדש אותה זקוק הוא, היווני, לשכרות ולהתפרעות דיוניסית, ללכת לפאב. הצניעות של התורה רוצה לשמור את הנבוכות והבושה, ובכך לשמר את המדהים ואת ההרמוני. הרב שג"ר, 'צניעות ובושה', כתנות אור, עמ' 124-123

מדגישה יהודית – שתי הדרכים הקיצוניות, הפרישות המינית המוחלטת מחד גיסא, והמתירנות המינית המופקרת מאידך גיסא, פסולות הן לפי השקפת היהדות. היהדות נמנעת מדרישה צדקנית להתחסדות יתר של סגפנות ופרישות מינית, ודבר זה לא נחשב ראוי מבחינה דתית. בניגוד לנצרות, שאוסרת על הכמרים לישא אישה, מתוך גישה שעצם החיים החומריים הם חטא, הרי שהכהן הגדול הנכנס לעבודה בקודש הקודשים ביום הכיפורים חייב להיות אדם נשוי. בני זוג נשואים מחויבים זה לזו לקיום יחסי אישות, ולכן אסור לאדם למנוע מאשתו מצוות עונה, וגם האישה לא יכולה למנוע מבעלה קיום יחסי אישות איתה. לעתים אדם נדחף לפרישות כיוון שהוא חש יחס שלילי כלפי כוחות הגוף. הוא מואס בהם ורואה בהם דבר מכוער ומגעיל, וחש שהוא חוטא בכל פעם שהוא מממש את תביעות גופו, ועל כן הוא ממעיט ככל שאפשר במעשים אלו ועושה אותם רק כשהוא מוכרח, וגם זה תוך סתירות פנימיות ומועקה נפשית. מצב כזה אינו בריא ואינו נכון, כיוון שהיהדות לא מואסת בגוף, אך היא בהחלט מעמידה אותו כמשרת את הנשמה ולא כשולט בה. הקדושה הרצויה ביהדות לא באה לידי ביטוי בפרישה מן הגוף אלא בשליטה עצמית של האדם על יצריו, שליטה הגורמת לו הנאה ושמחה, גם מצד תחושת האדם שהוא שולט על עצמו, וגם מצד היכולת לבוא על סיפוקו באופן המותר והראוי. במקרה שאדם מסוכסך עם גופו אין צורך בפרישות, והיא גם לא תסייע לו. בהחלט יש צורך בהדרכה נכונה מאדם מתאים שיסייע לבנות יחס בריא ומאוזן כלפי הגוף.

מהעם זאת, היהדות רואה בהתנהגות מינית מתירנית, שלא על פי דרישות ההלכה, את אחד החטאים הכבדים והחמורים ביותר נגד ריבונו של עולם, נגד החברה האנושית, ובסופו של דבר – גם נגד האדם עצמו. מגמת היהדות היא לרסן ולעדן את המיניות כדי להוציאה לפועל בצורה מושלמת, המעניקה לאדם סיפוק, הנאה ורגיעה. על מנת להדריך את האדם בשביל הזהב בתחום המיני, שהוא עדין ומורכב מבחינה רגשית ומוסרית, בנו חז"ל וחכמי ההלכה והמוסר בנין שלם של הלכות, הדרכות והנחיות בכל תחומי החיים המיניים.

מובהקמת בית ומשפחה נעשים האיש והאישה שותפים לקדוש ברוך הוא בבריאת העולם. כדי לחזק את הקשר בין בני הזוג, ולמנוע את התבססותו על הקשר המיני בלבד, באה ההדרכה העדינה של טהרת המשפחה המעניקה את ממד הקדושה והאנושיות לקשר הגופני בין איש לאשתו.

מזההלכה מצווה את האדם להתענג על הדר הבריאה וזיווה, לא פחות מאיש התענוג. ברם, הנאת איש ההלכה היא מתוקנת ומצורפת, הנאת אדם שחדר לתוך כבשונה של התאווה ועמד על צביונה. ההלכה שונאת את התוהו שבתענוג, כשהגוף המשועבד לטבע ואחוז בהלה מפני חשרת כוחות חשק איתנים, מתנפל על ההנאה וממצה אותה. ההלכה מדירה את האדם מהיסטריה של תאווה ושיגעון, ההנאה שעליה ממליצה ההלכה נטולה היא את האינטנסיביות היתרה וגירוי העצבים ושיכרון החושים. ברם יש בה מיופי העידון ותפארת האסתטיות שבחיים. כשאדם נהנה מן העולם בהתאם להשקפת ההלכה, הנאתו היא צנועה וענוגה, הנאה שאין בה לא מבולמוס של עריות ולא מקדחת של גרגרנות. הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, 'ובקשתם משם', איש ההלכה - גלוי ונסתר, עמ' 208-207

מחנספח קדושה והנאה מחיי האישות

מטקדושה בכלל

נספר חמישי, אכלול בו מצוות של ביאות אסורות ומצוות של מאכלות אסורות. לפי שבשני עניינים אלו קדשנו המקום והבדילנו מן עובדי הכוכבים, בעריות ובמאכלות האסורות. ובשניהם נאמר: "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (ויקרא כ, כו), "אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (שם, כד). וקראתי שם ספר זה 'ספר קדושה'. הקדמת הרמב"ם לספרו 'משנה תורה', בחלוקת חיבורו לארבעה עשר ספרים, הספר החמישי – ספר קדושה

נאקדושה, מה משמעותה?

נברש"י מפרש: קדוש – פרוש; דהיינו נבדל, לא במושגים הרגילים של חולין, אלא נעלה ונשגב, מרומם.

נגמאפייני הקדושה הם דווקא ההגבלות. יש הגבלות על ההתנהגות במקום קדוש, כגון בית המקדש ובית הכנסת, בזמן קדוש, כגון בשבת ובימים טובים, ואף על האדם הקדוש, כגון הכהן והנזיר. לכאורה, מה הקשר בין קדושה להגבלות? ומדוע יש צורך בהגבלות כאלה, העלולות להיתפס כמעיקות על החיים?

נדאפשר לומר שההגבלות מונעות היסח הדעת מדברים צדדיים ומאפשרות התמקדות בעיקר. הסבר: הצד האחד של מושג הקדושה הוא ההגבלה, אך צדה האחר של הקדושה הוא האפשרות שיש לאדם להקדיש את עצמו לנושא החשוב לו באמת. אדם טרוד בדרך כלל בדברים רבים, ולעתים הוא לא מצליח להתמקד בדברים העיקריים החשובים לו. יכולת האדם לסלק הצידה גורמים משניים והגבלת העיסוק בהם מאפשרות לאדם להתמקד בעיקר. לפי זה מושג הקדושה פירושו התמקדות. ההגבלות הן מכשיר חיוני שבעזרתו אפשר להגיע לתכלית - התמקדות רוחנית בעיקר.

נהאנטי-תזה של קדושה היא פתיחה רחבה מדי, העלולה לגרום לרדידות ולשטחיות. מקום פרוץ לכל עבר מקשה על מפגש מעמיק בין שני אנשים. זמן שלא מוקדש לנושא או לאדם מסוים אלא נקטע על ידי שיחות, מסרונים והפרעות שונות לא יכול לאפשר התמקדות בשיחה או בעבודה. לכן ייתכן מצב של אדם שיש לו מאות חברים בפייסבוק, אך אין לו אפילו חבר אמת אחד. מצוות התורה מאפשרות לאדם בעזרת הגבלותיהן - "אשר קדשנו במצוותיו" - להתמקד ולהקדיש את עצמו בצורה מלאה לדברים העיקריים החשובים לו באמת.

נוקדושה בחיי האישות

נזדוגמה מובהקת לקדושה המאפשרת התמקדות בעיקר היא האמירה בזמן הקידושין: "הרי את מקודשת לי". בני הזוג מגבילים את עצמם מרצונם החופשי מקִרבה יתרה לאנשים אחרים, ומתחייבים ליחסים אינטימיים סודיים פרטיים להם בלבד. יחס כזה מאפשר התמקדות מוחלטת בבן הזוג או בבת הזוג. האיש והאישה מקדישים את אהבתם ואת תשומת הלב שלהם באופן מיוחד ובלעדי זה לזו. באופן כזה איכות הקשר הזוגי הופכת לקדושה ומיוחדת, ועשויה להתחזק ולהחזיק מעמד שנים רבות.

נחעד כאן ראינו שהקדושה גורמת להתמקדות בעיקר. וכאן יש לברר - האם לאחר ההתמקדות בעיקר עדיין יש צורך בהגבלות נוספות או שהגבלות נוספות עלולות לקלקל? למשל, האם יש עניין לצמצם את ההנאה מיחסי אישות גם כשהם מותרים? האם הנאה מיחסי אישות סותרת את הקדושה?

נטלהלן נפרוס מקורות שונים המתייחסים לשאלה זו, ומתוכם ננסה למצוא את הנתיבים הראויים.

סאפשר למצוא בהשקפה היהודית מקורות סותרים לכאורה על עצם ההנאה מיחסי אישות. מחד גיסא אנו מוצאים מקורות לכך שההנאה מיחסי אישות אינה דבר פסול, ולהיפך, יש בה קיום מצוות עונה:

סארב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב. שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו אורח ארעא. אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך. תרגום: רב כהנא בא ושכב מתחת מיטתו של רב. שמע ששח ושחק ושימש מיטתו. אמר לו: דומה פיו של רב כאדם רעב, כמו שלא שמשת מיטתך מעולם, שאתה נוהג קלות ראש לתאוותך (רש"י, שם). אמר לו: כהנא, אתה כאן?! צא, שאין זו דרך ארץ. אמר לו: תורה היא! וללמוד אני צריך. ברכות סב, א

סבמהתנהגותו הטבעית של רב עם אשתו, ששחק ושימש מיטתו, משמע שיש מקום להנאה באופן המותר. יתרה מזו - אין זה אזכור מקרי המובא אגב עניין אחר, אלא המעשה מובא כדי ללמדנו דרך הנהגה, כפי שנאמר שם: 'תורה היא, וללמוד אני צריך'.

סגמאידך גיסא, מצאנו בדברי הראשונים והאחרונים ביטויים השוללים הנאה מיחסי אישות. מקור מפורסם בהקשר זה, הוא התנהגותו של רבי אליעזר:

סדשאלו את אימא שלום, דביתהו (אשתו) דרבי אליעזר, מפני מה בנייך יפיפין ביותר? אמרה להן: אינו מספר עמי, לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה, אלא בחצות הלילה. וכשהוא מספר, מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד. ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת. נדרים כ, ב

סההתנהגותו של רבי אליעזר צוטטה בפוסקים כהנהגה ראויה:

סוואף כשהוא מצוי אצלה, לא יכוון להנאתו, אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצוות בוראו. וישמש באימה וביראה, כמו שאמרו על רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד. שלחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ, ב; שם, ח

סזשלחן ערוך שם מביא כמה פירושים למעשהו של רבי אליעזר, והמשותף לכולם הוא מיעוט ההנאה.

סחאמנם יש לדון במקור זה ולברר האם משמעותו היחידה היא מיעוט בהנאה, כיוון שהטעם המובא בגמרא אינו מיעוט ההנאה אלא טעם אחר: 'כדי שלא אתן עיני באשה אחרת'. וכך כתב במפורש הראב"ד:

סטומה שהיה מגלה טפח ומכסה טפח, שמעתי בפירושו ... כדי למעט הנאתו ממנה ... ולא נתברר אצלי, כי הוא נתן טעם למעשה הזה כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת, ואין הטעם דומה למעשה כי היה לו לומר מפני שאיני רוצה להנות מן העולם ואיני עושה אלא לשם המצווה בלבד. הראב"ד, בעלי הנפש, שער הקדושה

עכלומר, על פי הראב"ד אין ללמוד מרבי אליעזר על צורך במיעוט הנאה מיחסי אישות, אלא כפשטות דבריו של רבי אליעזר עצמו להתנהגותו, שאינה סותרת הנאה המותרת לו לאדם.

עאיש התייחסויות שמשמעותן היא שקדושה אינה מיעוט ההנאה, אלא עניינים אחרים הקשורים בחיי האישות. כך, לדוגמה, עצם שמירת ההלכה והרחקה מן האיסור, היא בעצמה קדושה:

עב"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה. ויקרא יט, ב; רש"י, שם

עגמדרגת קדושה נוספת מביא הרמב"ן בפירושו שם, ולפיה קדושה היא הוראה כללית לפרוש ממותרות:

עדולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל ... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצווה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו ... וכן יפריש עצמו מן הטומאה ... וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס... וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" (דברים ו, יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו... רמב"ן על התורה, ויקרא יט, ב

עהקדושה באה לידי ביטוי גם במעלות אחרות הקשורות בחיי האישות בין איש ואשתו. כך, לדוגמה, חלק מן הקדושה הוא צניעות בזמן קיום יחסי אישות, וחלק מן הקדושה הוא שאדם יכוון להנאת אשתו ולא רק להנאתו שלו.

עוגם בעת החיבור, אל ישמש להנאתו בלבד, אלא גם להנאתה. רבי יצחק אבוהב, מנורת המאור, סימן קפה, עמ' 390

עזמשמע מכך שהקדושה – צדדים רבים לה, ואינה כוללת בהכרח מיעוט הנאה.

עחיתרה מזאת, מרש"י עולה שההנאה עצמה, לא רק שאין בה פגם, אלא שיש מעלה בחיבור הטבעי בין איש ואשתו.

עטשל בית מונבז המלך היו עושין שלושה דברים ומזכירין אותן לשבח: היו משמשין מטותיהם ביום ... מזכירין אותן לשבח?! אין הכי נמי - דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה. אונס שינה - מתוך שהוא נאנס בשינה, אינו מתאווה לה כל כך, ומשמש לקיום מצוות עונה בעלמא או לרצותה, ולבו קץ בה, והוא מבני תשע מידות דאמרו בנדרים. נִדה יז, א; רש"י, שם

פדהיינו, מצב שבו האדם אינו מתאווה לאשתו, ומתכוון לשם מצווה בלבד, אינו ראוי, לדעת רש"י, אלא עדיף שתהא לאדם גם הנאה במעשה זה. והדבר צריך ביאור: ניחא, שאין פסול בהנאה; אך מה הערך שבה?

פאנראה לומר שהקב"ה הטביע במעשה זה את ההנאה כדי ליצור קשר חזק בין בני הזוג. מצוות עונה אינה רק במעשה החיצוני - לספק את הצורך הגופני, אלא מגמתה לחזק את הקשר הפנימי בין בני הזוג - "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד). לשם כך צריך האדם להיות שותף במעשה זה בפנימיותו - ולא רק לעשותו באופן חיצוני; וההנאה והשמחה שבדבר, יש להן תפקיד משמעותי בחיבור ובקישור של בני הזוג זה לזה. הרב שמואל אריאל, 'קדושה בחיי האישות', צהר לנישואין, עמ' 199

פבנוסף על כך אפשר לומר שהקדושה היא שימוש בחומריות לצורך רוחני עליון. הנאה ושמחה בעולם החומרי, כשכוונתן וייעודן לצורך מצווה, הן בעצמן עבודת ה'.

פגתורתנו נחלקת בין היראה, והאהבה והשמחה. תתקרב אל אלהיך בכל אחת מאלה. ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה לה', משמחתך בשבתות ובימים טובים, אם הייתה שמחתך מתוך מחשבה וכוונת הלב ... ואם יעבור בך הרטט אל גבול הניגון והריקוד, משמחתך במצווה דוקא, יהיה אותו הניגון והריקוד עבודה ודבקות בינך ובין העניין האלוהי. רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר שני, נ; תרגום הרב יצחק שילת

פדקידוש החומר ושימוש בו לצורך מצווה, הריהו בבחינת קודש קודשים.

פהכל לימוד, כל התרוממות רוחנית, צריכים להיות בנויים על היסוד של ההרגשה הטבעית, וההשכלה הטבעית. וההשכלה הטבעית עצמה עם כל ההרגשות הטבעיות, במידה הטובה של מעמדן, מוכרחות הן להיות בראשיתן נשתלות על יסוד קודש הקודשים, שהוא נושא בתוכו את הנושא של הקודש ואת הנושא של החול, את החומר ואת הצורה, בצורה עליונה אידיאלית, באחדות מעולה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 'יסוד מדע הקדש והחול', אורות הקודש, חלק ג, עמ' סד

פוכמובן, יש להיזהר ביחס להנאה בכלל, וביחסי אישות בפרט. הנאה המותרת היא כשרה לחלוטין, אך אין להפוך אותה לתכלית לכשעצמה, אלא כעזר וסיוע לקשר הייחודי המתקיים אך ורק בין איש לאשתו, ומתוך כך מביא לשלום בית, אהבה ואחוה ושלום ורעות. כמו כל צרכי העולם החומריים, שאין בהם תכלית לעצמם, אך יש בהם יכולת לרומם את האדם ולשמחו, אם ישכיל להיעזר בהם באופן המותר והראוי לעבודת ה'.

פזפרישות יתר שאינה ראויה לכלל

פחואך בזמן הזה ובמקום הזה והעם הזה ואין חזון נפרץ, עם מעוט החכמה הקנויה והיעדר החכמה ההיא הטבעית, מי שהכניס עצמו להנזר בפרישות, כבר הכניס נפשו ביסורין וחולי נפשי וגשמי, ותראה עליו דלות החליים, ויהיו סבורים בני אדם שהוא דלות הכניעה והשפלות, וישוב נאסר, מואס בחייו מפני קיצתו במאסריו ומכאוביו, לא מתאוותו לבדידות. ואיך לא יהיה כן, והוא איננו דבק באור אלהי שימצא בו צוות כנביאים, ולא הגיע לחכמות שמספיקים להתעסק בהם ולמצוא עריבות בם... והעמידה והתחנה והתפלה, במה שהוא יודע מהתחנונים והבקשות, אלה החדשות אין להם עריבות כי אם ימים מעטים בעוד שהם חדשים, וכל אשר ישנו על הלשון, לא תפעל להם הנפש ולא ימצא להם כניעה ולא חנינה, וישאר בעתי היום והלילה ונפשו תתבענו בכחותיה אשר נטבעה עליהם, מהשמע והראיה והדבור והעסק והאכילה והשתיה והמשגל והריוח בממון ותקנת ביתו ועזרת דלים ועזר התורה בממונו, כשיראה שום קלקול הלא ישאר מתחרט על מה שקשר נפשו אליו, ויוסיף בחרטתו רוחק מהענין האלהי אשר טרח להתקרב אליו. רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר שלישי, א

פטשעיקר דרך הפרישות, והסיגוף הנלווה עמה כפי מידתה, היא משובחת רק כפי אותה המידה של האורה העליונה של עונג ה', של זיו החכמה העליונה ושפע האהבה בתענוגים הנמשכת ובאה עם יראת ה' האמיתית, יראת הרוממות הרצויה, הבאה יחד עם החכמה והענווה, על ידי עסק התורה לשמה, בצירוף דרכי שמירת קניין תורה, שסדרו לנו חז"ל הקדושים בפרק קניין תורה. והאור הזה העליון הממלא את הנשמה הפנימית עוז וכוח, זיו חיים וחדוות אמת, הוא דוחה באורו הגדול את כל הדאגות והטרדות, ואת כל התביעות של חיי החומר השפלים, שלב בני האדם מלא מהם. אבל מי שלא גברו בחילם בקדושה עליונה כזאת, ולא עמלו בחכמתה של יראת ה' וקניין אהבה, וכל המידות הטובות שהן דרכי ה' באמת, המביאים לקרבתו, ברוך הוא, בדבקות אמיתית; אם יפנו להם אל צורת העבודה העליונה מצד מראה הפרישות הנראה ממנה, וירבו בתעניות ובסיגופים, והלב ריק ומצטער על כל הסבל הרב אשר הניח עליו, לא יועילו מאומה, לא לנפשם ולא לדורם. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראיה, א, עג, עמ' עח

צפרישות כהדרכה ליחידים

צאחשוב לציין, שתיתכן גם הדרכה של פרישות וטהרה מופלגים. אך הדרכה כזאת היא ליחידים ולמעטים:

צבאמת הדבר, שהדרך הממוצע הוא דרך החיים המאושרים, הראויים לכל אדם. וזאת היא עצת ה' ברוח התורה - "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (שמות יח, כ) - את הדרך - זו בית חייהם. מכל מקום, טבע הסגולה הנשמתית הוא נותן, שיחידים יימצאו בעולם, שההסתכלות העליונה, וחיי הפרישות הקיצונית עם הטהרה המופלגת, היא נאותה להם, כדי לכבוש דרך לעולם כולו, להאיר נתיבות עולמים. ואלה הגדולים מוצאים בתוכנם הקיצוני, את אותה שביעת החיים, והאושר המלא, יותר הרבה ממה שמוצאים אותם רוב בני האדם בלכתם בדרך הממוצע הראוי להם. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 'הפרישות והדרך הממוצע', אורות הקודש, חלק ג, עמ' רסז

צגמצוות עונה

צדשְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. שמות כא, י

צהשארה – מזונות; כסותה – כמשמעו; עונתה – תשמיש. רש"י, שם

צוהעונה האמורה בתורה: הטיילים בכל יום, הפועלים שתיים בשבת (בשבוע), החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלושים יום, הספנים אחת לששה חודשים. משנה כתובות, פרק ה, ו (בבלי סא, ב)

צזעונת תלמידי חכמים אימת? אמר רב יהודה אמר שמואל: מערב שבת לערב שבת. גמרא, שם סב, ב

צחעיקר הצורך בזמנים קבועים אינו משום מצוות הפרייה והרבייה. אי קביעת זמנים קבועים עלול לגרום למתח רב בין בני הזוג. כאשר הספונטניות שלטת באורח החיים, שאלת העונה מרחפת בחלל האויר באופן קבוע, והתנהגותם של בני הזוג מושפעת תדיר משאלה זו. באופן טבעי, נוצרת ציפייה מתמדת, שבהכרח מביאה מדי פעם לאכזבות כאשר ציפיות שני הצדדים אינן תואמות. יתרה מזאת: כאשר קיום מצוות העונה תלוי בכל פעם בהחלטה מחודשת, ואינו מתבצע בזמנים קבועים – קיים חשש שמניעת העונה תהפוך לאמצעי לחץ או לאמצעי להבעת כעס בין האיש לאשתו. כך במקום שהעונה תמלא את תפקידה כמקרבת וכמשכינת שלום, היא תהפוך לנושא השנוי במחלוקת. הרב שלמה לוי, שערי אורה, עמ' 37

צטמצוות עונה – חובת הבעל כלפי אשתו

קעיקר מצוות העונה היא בשעה שאשתו משתוקקת אליו. חכמינו פירשו את הכתוב "וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא, י), שחייב לשמח את אשתו, בשעה שהוא רואה שהיא מתאווה לו. מטעם זה הוא חייב לפוקדה בשעה שהוא יוצא לדרך. הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק ג, סימן כח

קאמצוות עונה הוא לפועלים שתים בשבת (בשבוע) ולתלמידי חכמים פעם אחת בשבת. וכתבו האחרונים ז"ל שלכאורה מכיוון שבזמננו אין לנו דין שנקרא תלמיד חכם לחז"ל, מכל מקום כיוון שהטעם שתלמידי חכמים רק פעם אחת בשבת משום שהתורה מתשת כוחו של אדם, זה איכא גם בתלמידי חכמים שבזמננו, ואם כן מי שיודע שהוא בבריאות, הדר דינא לחייבו שני פעמים בשבת, וכן מנהג רוב תלמידי חכמים בזמננו, ופשוט שאדעתא דמנהג התלמידי חכמים נשאת, וכן הבעל התחייב בכתובה לנהוג בזה כמנהג גוברין יהודאין, ופשוט שלעניין הרוצה לפטור עצמו בפעם אחת בשבוע ולא שתי פעמים בשבוע, קרוב דהוי ספק דאורייתא ממש. ומלבד זה איכא חיוב מיוחד בזמן שמכיר שהאשה משתוקקת לזה ואפילו ברמז קל. הרב יעקב ישראל קנייבסקי – 'הסטייפלר', אגרת הקודש, ג

קבכמו במצוות פרייה ורבייה, גם במצוות עונה אין בתורה ציווי לאישה, בהתאם לעיקרון שאין לדרוש מן האישה שתגלה יוזמה בכל מישור הדברים שבינו לבינה. אך אף על פי שהגבר לבדו מצוּוה על פרייה ורבייה ועל מצוות עונה, המחויבות והשעבוד הם הדדיים בהחלט. גם האישה מחויבת לבעלה מתוקף עצם נישואיה אליו, ועליה לאפשר לו חיי אישות סדירים ותקינים. אי קיום חיוב זה על ידי האיש או על ידי האישה, נחשב לפגיעה בעצם ברית הנישואין. לכן, למרות שהציוויים דלהלן עוסקים באיש, המחויבות למצוות עונה בין איש לאשתו היא הדדית. הדברים יפורטו להלן בפִּסקאות העוסקות במחויבות האישה במצוות עונה כלפי בעלה.

קגא. מצוות עונה תלויה בכוחו ובמקצועו של הבעל, כמו שמובא במשנה דלעיל. בימינו השתנו סוגי המלאכות, אך העקרונות לא השתנו, וכל אדם יקיים עונתו לפי כוחו, וראה כאן בהערה.

קדב. אף שעונת תלמידי חכמים היא בליל שבת, ראוי שינהגו בעצמם פעמיים בשבוע, ויהיו כל מעשיהם לשם שמים.

קהועל כן כל זמן שאתה מתחבר עם אשתך ... יש לך להכניסה תחילה בדברים המושכים את לבה, ומיישבים את דעתה, ומשמחים אותה, כדי לקשור דעתך בדעתה, וכוונתך בכוונתה... סוף דבר, כשתראה בעצמך שאתה ראוי לשמש מטתך, עשה שתהא דעת אשתך מסכמת עם דעתך, ואל תמהר לעורר תאותך, ולעורר הנח, כדי שתיישב דעת אשתך. רמב"ן, אגרת הקודש, פרק ששי, עמ' שלה-שלו

קופירשו בזוהר פרשת בראשית, שיצר טוב נברא לאדם עצמו, לצרכו, ויצר הרע לצורך אשתו ... אם כן ראוי שלא יעורר יצר הרע לתועלת עצמו ... אמנם לצורך אשתו יעורר יצרו בנחת ... לפיכך לא יכוין האדם בו שום הנאה של כלום, אלא כשאשתו מתנאה לפניו ... ומצד זה יעורר היצר הרע לאהבתה. הרב משה קורדובירו, תומר דבורה, פרק ששי

קזכי ה'יצר הרע' הוא יצירה קדושה בתכלית, ובכוח יצירה זו הננו זוכים לתקן את השכינה השורה בבית, כי ביתו של אדם מישראל מעון הוא לשכינה. לשם כך נוצר בנו יצר זה, וכמאמר הזוהר בדבריו הקדושים: יצר הרע נברא באדם לצורך אשתו, ובכל מה שאדם משפיע לאשתו בטהרה ובקדושה, הינו מתקן את השכינה... ומהו, אפוא, הרע שביצר? כשאדם מועל בקדשים, ואת היצר הנברא לצורך אשתו – הוא מעורר לצורך ולהנאת עצמו ח"ו. כי יצר זה לפי יצירתו ותעודתו אינו שייך לנו, ולא להנאתנו ניתן בנו. כשמכניסים ביצר זה שכולו נברא ל'זולתו' – כוונה עצמית, אנוכית, בזה הופכים אותו ל'יצר רע'. עבודתנו היא לשמור יצר זה בקרבנו עד בוא עתו, ואז תהיה הכוונה בפעולתו השפעת חסד ותיקון שכינה וייסוד בית אלוקי קדוש. הרב שלמה וולבה, עלי שור, חלק א, עמ' לט-מ, מהדורת תשנ"ח

קחהתשוקה הנשית במהותה מכילה את הכמיהה הנפשית לחיבור. אין אישה מסוגלת להביא את גופה ואת עצמה למעשה החיבור אלא אם היא מרגישה הרגשה פנימית עמוקה שהוא מבטא אהבה ואינטימיות. יוצא שתשוקת האישה היא המעלה את הקשר למקום גבוה יותר, מקום שבו מתרחש המפגש בין גוף לנפש. התשוקה היא הכלי לחיבור, היא המפתח לגאולת חיי האישות. נעמי וולפסון, ודבק באשתו, עמ' 60

קטהמשך הציטוט מובא כאן בהערה.

קיג. מלבד זמנים אלה, שצוטטו לעיל, חייב אדם לפקוד את אשתו גם במקרים הבאים:

קיאבליל טבילתה.

קיבכשהוא מכיר באשתו שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה.

קיגבשעה שהוא יוצא לדרך, ויש אומרים גם הבא מן הדרך. הכוונה לדרך רחוקה ולא למי שיחזור בזמן קצר באופן שיכול לקיים עונתו הרגילה, או כשנוסע ולא יודע מתי יחזור, או כשנוסע לחו"ל ובני הזוג מתרגשים לקראת הנסיעה או כשנוסע למקום סכנה, שגם בזה יש השתוקקות אפילו בנסיעה לזמן קצר. ואם הולך לדבר מצווה – פטור, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. ודווקא אם הוא טרוד בהכנות לנסיעה, אבל בלאו הכי, צריך לפוקדה.

קידד. היוצא לדרך או הבא מן הדרך ואשתו נִדה – צריך לפייסה בדברים. וכשאשתו טהורה אך סמוכה לווסתה, צריך לרצותה בדברי אהבה וחיבה, ואם אינה מתרצית בכך – חייב בתשמיש.

קטוה. אם צריך לצאת לדרך וזמן יציאתו חל בתוך עונה לטבילת אשתו, יש אומרים שצריך להמתין ולא לצאת לדרך עד שתטבול.

קטזדעו בני יצ"ו (ישמרהו צורו ויחייהו), כי מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנה פעולה טובה, דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה. והאריכו בזה המקובלים, וכתבו שעל כן יש היתר לשמש עם אשתו אף כשהיא כבר מעוברת או מניקה או זקנה או עקרה, כי אינו מוציא זרע לבטלה, אלא מתהווה מזה נשמה קדושה. הרב ישעיה הורוביץ, ספר שני לוחות הברית, שער האותיות, הלכות ביאה, סימן עח (כרך א, עמ' תנט)

קיזו. יש לקיים מצוות עונה גם כשהאישה אינה יכולה להתעבר, כגון כשהיא כבר מעוברת או עקרה, או כשהיא מניקה או זקנה.

קיחז. זוג שקיבל היתר הלכתי להשתמש באמצעי מניעה מסוים, מקיים הבעל מצוות עונה בביאתו ואין זה נחשב להוצאת זרע לבטלה.

קיטח. אישה יכולה לעכב את בעלה שלא יֵצא לסחורה אלא למקום קרוב כדי שלא ימנע עונתה, ולא יצא אלא ברשותה. וגם כשתיתן לו רשות אין ראוי להתאחר יותר מחודש, אלא אם כן יש לו סיבה מיוחדת.

קכט. אישה יכולה למחול לבעלה שימנע עונתה, אך מותר לו להימנע מכך רק אם כבר קיים מצוות פרייה ורבייה, ואם חזרה בה, חייב בעונתה. צריך שהמחילה תהיה ברורה ובלב שלם. יש להימנע ממצב שבו אישה מוחלת לבעלה מתוך תחושה שהוא אינו מעוניין. לכן על הבעל לנהוג ברגישות רבה ובעדינות. ברור שלשם בירור אמיתי צריכה להיות כנות בין בני הזוג וכן יכולת לומר ולקבל רגשות ותחושות.

קכא... ועל דבר הקא-סלקא-דעתך להתנהג בפרישות, אם תסכים על זה וכו'; הנה אין דעתי נוחה מזה. כי מלבד, שברובא דרובא, המחילה היא לא בלב שלם, צריך עיון גדול אם הפרישות באופן זה מוסיפה טהרה ומטהרת את המחשבה, או להיפך חס ושלום. והרי כבר ידוע שמי שיש לו פת בסלו אינו רעב וכו'. וכיוון שאחרי מחשבת הלב הדברים הולכים, הרי לדעתי אין הנ"ל דרך למטרה אליה שואף. הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, מכתב מיום ו' באדר תשט"ו

קכבמצוות עונה - מחויבות האישה כלפי בעלה

קכגמתוך עיון ודקדוק בדברי חכמינו ז"ל עולה שהמחויבות ההדדית בין איש לאשתו, הכוללת כבוד, הערכה ומסירות, אינה זהה לגמרי. יש הבדלים טבעיים בין האיש והאישה, ומתוך כך גם עולים דגשים שונים בדברי חכמים לגבי היחסים בין איש ואשתו. האישה פגיעה יותר מן הגבר ולכן הבעל מוזהר באופן מיוחד שלא לפגוע ברגשותיה. לעומת זאת עולה מדברי חכמים ההנחיה לאישה לעשות רצון בעלה:

קכדאין אשה כשרה אלא העושה רצון בעלה. תנא דבי אליהו, סדר אליהו רבה, פרשה י

קכהצוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה, ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה. משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, יח

קכוהאיש והאישה נבראו עם כוחות שונים, עם נטיות וצרכים שונים, וכדי להתקדם ולהשתלם בעבודת ה' בזוגיות, עליהם לעבור תהליך המורכב מכמה שלבים: הכרה בשוני; קבלת השוני של הזולת על ידי צמצום האני; פיתוח הרצון להעניק לבן הזוג את מה שחסר לו; פיתוח הרצון לקבל מבן הזוג את מה שחסר לי.

קכזשלבים אלו נכונים לגבי מכלול המרכיבים היוצרים את האישיות של האיש והאישה, ובוודאי גם בנושא של קדושה וחיי אישות. האיש זקוק יותר לביטוי הפיזי והאישה יותר לצד הנפשי. ברם, כשהאישה אינה משתוקקת לבעלה, האיש נשאר עם תחושת הבושה שחש אדם הראשון. כמו אשתו בדיוק, הוא אינו מעוניין לצמצם את הקשר לפן הפיזי בלבד, אך הוא תלוי באשתו כדי לרומם אותו. הוא משתוקק שאשתו תשתוקק אליו! ללא השתוקקות זו של אשתו הוא חש שפל, וחיש מהר גם ידכא את רצונותיו הטבעיים והבריאים ויווצר חיץ בלתי נמנע בינו לבין אשתו. נעמי וולפסון, ודבק באשתו, עמ' 62-61

קכחי. בני הזוג מחויבים זה כלפי זו בחיי אישות. הנישואין עצמם מהווים התחייבות לחיי אישות.

קכטיא. למרות מחויבות האישה לבעלה לחיי אישות, היא אינה מחויבת לו בכל שעה. גם אם האישה אינה רוצה לקיים יחסי אישות אינה נחשבת למורדת, אלא אם כן מדובר בסירוב ממושך, או בטענת 'מאיס עלי' או כדי לצערו. אך אם היא טוענת כעונה האמורה בתורה, אין כופין אותה מעבר לכך.

קליב. ברור שאפשר ומותר לקיים יחסי אישות גם אם רק אחד מבני הזוג מעוניין ביחסי אישות, מתוך הסכמה נפשית מלאה של בן או בת הזוג. ראוי שבן הזוג או בת הזוג יעשו את המאמץ לשם כך, כמובן, בתדירות סבירה. אם יש חוסר רצון מתמשך ליחסי אישות מצד אחד מבני הזוג, כדאי לפנות לייעוץ מיני מקצועי של אדם ירא שמיים.

קלא"גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב" (משלי יט, ב) - זה הכופה אשתו לדבר מצווה. עירובין ק, ב

קלביג. אישה שבעלה מציק לה בדרישות מוגברות ליחסי אישות, אינה משועבדת לבעלה אלא כפי מה שנהוג ומקובל.

קלגיד. אישה שבעלה מעליב אותה ואינה מפויסת לא חייבת לקיים יחסי אישות עם בעלה, ולא נחשבת מורדת. ראה באוצר המושגים, ערך מורדת, מורד. וכן להפך.

קלדטו. יש לבני הזוג מחויבות הדדית לקיום יחסי אישות מתוך נחת ושמחה, ולכן אסור לבעל או לאישה למנוע זה מזו יחסי אישות, ואסור לאישה למנוע עצמה מבעלה ולאחר טבילתה כדי לצער אותו. אם יש מריבה או מחלוקת ביניהם, לא יחריפו אותה חלילה על ידי מניעה מיחסי אישות, אלא ישתדלו ויתאמצו עד שיישבו את המחלוקת ביניהם בנועם ובדרכי שלום. יש כיום אפשרויות רבות לפנות למטפלים ולמגשרים יראי שמיים שהתמחו בטיפול בעניינים עדינים ורגישים כאלה.

קלהלאור דברינו מתבאר שעל כל אחד מבני הזוג מוטלת משימה: על האיש להתאים את עצמו לקצב של אשתו. מצוות עונה היא תמיד על פי רצון האישה (מהסיבה שהסברנו, שתשוקת האישה היא כמיהה גופנית ונפשית כאחד). ההלכה מחנכת את האדם לשלוט על יצריו ולכוון אותם לאפיקים חיוביים. בגלל אופיה ומהותה, מאוויה הגופניים של האישה מדודים יותר, מאופקים יותר, וההלכה בנויה כך שהיא משיגה שני יעדים בעת ובעונה אחת: מחד – היא מתחשבת בקצב הטבעי של האישה ומרוממת את האדם למדרגה מוסרית גבוהה של קידוש החיים. מאידך - וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ - על האישה לעורר את הרצון ואת התשוקה לבעלה. כשהאיש מתאים את עצמו לקצב אשתו, מתעורר בו רצון חזק להעניק לה ולשמח אותה. על האישה לדעת לקבל ולשמוח בקבלה. זו היא חובתה ההלכתית והמוסרית של האישה. נעמי וולפסון, ודבק באשתו, עמ' 63

קלוהתייחסות לטיפול לשם קיום מצוות עונה תובא להלן בפרק כז - 'אין אונות והשפעותיה', בפִּסקה 'טיפול באין אונות', עמ' 76-74, וכן בפרק כח - 'קשיים בחיי האישות אצל האישה', עמ' 90-89.

קלזקיום מצוות עונה במצבי חולשה

קלחטז. מי שמחמת חולשתו בא לעתים קרובות לידי הוצאת זרע קודם הכנסת האבר, מותר לשמש עם אשתו, כיוון שאינו מתכוון להשחתת זרע, ואין כאן פסיק רישיה. ואפילו אם ברוב הפעמים הזרע נשפך בחוץ, ובלבד שיש פעמים שהזרע נשפך בפנים. וראה עוד להלן, הלכה סה.

קלטיז. מי שמחמת חולשתו אינו יכול לשמש אלא בהעראה בלבד, מותר לו לשמש עם אשתו.

קמיח. מי שמחמת חולשתו אינו יכול לשמש עם אשתו באופן זמני, אינו מחויב במצוות עונה אלא אומדים אותו לפי כוחו. וצריך לפייס את אשתו בדברי חיבה וריצוי, וכשיחזור אליו כוחו צריך לפוקדה. והוא הדין כשאשתו חלשה.

קמאיט. אדם שבאופן קבוע אינו יכול לשמש עם אשתו, כגון אם עקב תאונה אין לו תשוקה כלפי אשתו, בכל זאת חייב במצוות עונה. לכן, אם יש אפשרות לטיפול רפואי - הוא מחויב בכך. אם אינו רוצה טיפול, או שטיפול כזה אינו יעיל - עליו לפייס את אשתו שתמחל לו, או שיאפשר לה להתגרש, וראה עוד להלן. אולם, אם הגיע לגיל מופלג שבו בטל כוח גברא מגברים, אינו חייב לעשות מאמצים כדי לחדש נעוריו.

קמבכ. מי שיכול לשמש עם אשתו בהעראה בלבד, אם אשתו אינה מסתפקת בכך, יכולה לתבוע ממנו שיגרשנה.

קמגהתייחסות לשאלה האם להתיר טבילה לאישה שאינה יכולה לשמש עם בעלה, כדי להתיר שאר קריבות, הובאה לעיל בכרך הראשון, פרק יח – 'מצבים מיוחדים בטבילה', עמ' 202.

קמדחיי אישות בעת צרה

קמהבשעה שהעולם ניתן בצרה ובחורבן, אסור לאדם להזקק בפרייה ורבייה. שלא יהא הקדוש ברוך הוא עוסק בחורבן העולם והוא בונה. וכן עשה יוסף, עד שלא באו שני בצורת נזקק לאשתו שנאמר: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים" (בראשית מא, נ), אימתי – "בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב" (שם). וכן איוב אומר: "בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד" (איוב ל, ג), כשהחסר והכפן בא לעולם - גלמוד - גלה מתשמיש המטה. וכן עשה נח, כשנכנס בתיבה כתיב בו: "וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו", ואחר כך – "וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו" (בראשית ז, ז). וכשיצא אמר לו: "צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ" (שם ח, טז), מכאן אתה למד שנאסרו נח ובניו מתשמיש המטה. הכי הוא דכתיב: "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ" (ישעיהו מט, ט), לאמר לאסורים מתשמיש המטה - צאו מן התבה. מדרש תנחומא, פרשת נח, סימן יא

קמואמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר: "וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב" (בראשית מא, נ). תנא: חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון. תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור - אל יראה בנחמת צבור. תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי ... אלא יצער אדם עם הצבור. שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ" (שמות יז, יב), וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער - אף אני אהיה עמהם בצער, וכל המצער עצמו עם הצבור - זוכה ורואה בנחמת צבור. תענית יא, א

קמזבעת צרה, כגון בזמן מלחמות כשחלק מהעם בישראל שרוי במקלטים או בחדרי ביטחון, מתעוררת השאלה של "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" – השתתפותו של היחיד בצרת הציבור ובצערו. עד כמה נכון לבני זוג לפרוש זה מזו מיחסי אישות, פרישה חלקית או מלאה.

קמחכא. מעיקר הדין, אסור לאיש ואשתו לקיים יחסי אישות בזמן רעב או צרות אחרות, ויש מתירים בצרות אחרות.

קמטכב. לחשוכי בנים אין איסור לקיים יחסי אישות בזמן צרה.

קנכג. גם מי שקיים פרייה ורבייה, מותר בליל טבילה.

קנאכד. אין האיסור חל אלא כשהכל שותפים לצרה, ולא רק חלק מהעם, ולא כשהצרה כרוכה גם בסכנת השמדה, ולא כשהצרה אינה מוגבלת בזמן, שבכל המקרים הללו אין איסור.

קנבנתבאר דאין לאסור תשמיש בימי מלחמה, ומסתבר שאין בזה גם משום מידת חסידות, ובפרט אצל אנשים צעירים ואפילו כשכבר קיימו פרייה ורבייה ואפילו שלא בליל טבילה. הרב אליעזר יהודה וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן כא

קנגזמנים

קנדזמן התשמיש

קנהמפני מה אמרה תורה: נִדה לשבעה? מפני שרגיל וקץ בה. אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה. נִדה לא, ב

קנוהזמנים הפרטיים שאדם מחויב בהם במצוות עונה פורטו לעיל בפִּסקה 'מצוות עונה – חובת הבעל כלפי אשתו', עמ' 44-39, וכן בפִּסקה 'מצוות עונה – מחויבות האישה כלפי בעלה', מעמ' 45 ואילך. כאן יפורטו הזמנים הכלליים הראויים לחיי אישות.

קנזכה. הזמן הטוב ביותר לתשמיש הוא בלילי שבת, בין לתלמידי חכמים ובין לשאר אדם. ומלבד שיש בכך משום עונג שבת, מסוגלת היא השבת להמשיך קדושה במעשי האדם. ואם ישמשו אחר חצות יעשו בזה תיקון גדול, ויזכו למשוך נשמה גדולה לוולד, כפי שכתבו המקובלים, וראה להלן הלכה ל.

קנחיש להעיר על כך שכדי שאישה תוכל לשמש עם בעלה בליל שבת מתוך נחת ושמחה, על הבעל לקחת חלק פעיל ומשמעותי עם אשתו בכל ההכנות לשבת, קודם הסעודה וגם לאחריה, בטיפול בילדים ובבית בכלל. קשה מאוד לצפות מאישה להכין את כל צורכי השבת, לפעמים גם לקבל אורחים, לטפל בבעל ובילדים ובבית, ואחרי כל זאת להיות רעננה ושמחה לחיי אישות עם בעלה. לכן, גם מדין "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" וגם כדי לאפשר מצוות עונה כראוי, מוטלת על הבעל המשימה להשתתף בעבודות הבית, גם לעצם העניין, וגם כדי לאפשר מצוות עונה כראוי, לו ולאשתו.

קנטכו. מותר להשתמש בשבת בנוזל סיכה לשם קיום מצוות עונה בשבת.

קסכז. אין למרוח ג'ל סמיך בשבת, גם לשם קיום מצוות עונה, אבל מותר לשומו על הגוף ללא מירוח, ויש מי שאסר גם לשים על הגוף ללא מירוח, גזירה שמא ימרח. ויש מי שהורה שאין איסור ממרח בג'ל.

קסאכח. לילי יום טוב ולילי ראש חודש דינם כמו ליל שבת, ואף על פי שאין בהם קדושה ולא חיוב עונה כבליל שבת, חסידים ואנשי מעשה מקיימים בהם מצוות עונה.

קסבכט. אף תלמיד חכם המקפיד שלא לשמש בימות החול, רשאי לשמש בלילי חול המועד.

קסגל. המקובלים כתבו סודות נשגבים לשמש דווקא אחר חצות הלילה, וראוי לבעל נפש לנהוג כן, אלא אם כן חושש שיבוא על ידי כך לידי איסור קרי, או מפני שקשה להם להמתין עד אחר חצות. ומי שקשה לאשתו להמתין עד חצות הלילה, וכשמעיר אותה אין היא מתרצה לו כל כך עקב עייפות וכדומה, אין לו להתעכב עד אחרי חצות או לבטל מצוות עונה משום כך, אלא ישמשו קודם חצות. ואסור לו להתחסד ולהעירה ולגרום לה צער ועגמת נפש.

קסדלא. מלבד הזמנים שבהם אישה אסורה לבעלה עקב היותה נִדה, אסור לכל אדם לשמש ביום הכיפורים ובתשעה באב, ולכן גם אסור לטבול בהם טבילת מצווה. ביום הכיפורים אסור לגעת באשתו, כאילו היא נִדה, ובתשעה באב יש להקל בנגיעה ביום כשאשתו טהורה. הטעם מפני שביום הכיפורים הנשים מקושטות, לעומת תשעה באב שלובשות בגדים פשוטים ואין לחוש לגירוי יצר הרע.

קסהלב. אם תשעה באב חל בשבת ונדחה ליום ראשון, יש מתירים לשמש בשבת זו, כיוון שהתענית והאבל נדחו לגמרי עקב השבת, ויש אוסרים, כיוון שלמרות שהתענית נדחתה, מכל מקום דברי אבלות שבצינעא נוהגים, כמו אדם שקובר את מתו ברגל. ואם חל ליל טבילה בשבת זו, גם לדעות המחמירות יש להקל.

קסולג. יש מי שכתב שטוב שלא ישמש גם בעשירי באב, אלא אם כן הוא ליל טבילה וכיוצא בזה.

קסזלד. מעיקר הדין מותר לאדם לשמש מיטתו בליל שאר התעניות - שבעה עשר בתמוז, צום גדליה, עשרה בטבת ותענית אסתר - ובעל נפש יחמיר, אלא אם כן הוא ליל טבילה.

קסחלה. נכון ליזהר שלא לשמש בלילה הראשון של פסח, בליל שבועות, בשני לילות של ראש השנה, ובליל שמיני עצרת, אלא אם כן הוא ליל טבילה, או שיצרו מתגבר עליו, או שחושש להוצאת זרע לבטלה, שאז מצווה לשמש גם בכל הזמנים הללו. ויש מי שהורה שאין להחמיר גם למי שטרם קיים פרייה ורבייה. ויש מי שכתב שאין זה אלא מידת חסידות גדולה לנוהגים על פי הקבלה בכל דרכיהם, אך מעיקר הדין אין צורך להימנע מאישות, והוא בכלל שמחת יום טוב.

קסטלו. יש חסידים שאינם משמשים מיטתם בעשרת ימי תשובה, בליל הושענא רבה, שלושת ימי הגבלה קודם שבועות, ומראש חודש אב עד תשעה באב, ויש שאינם חוששים לזה כלל. ולכל הדעות ההגבלה בימים אלו היא רק ממידת חסידות ומגדרי קבלה ולא מעיקר הדין.

קעהתייחסות לליל טבילה החל בליל פרישה סמוך לווסת, הובאה לעיל בכרך הראשון, פרק טו – 'פרישה סמוך לווסת', עמ' 177.

קעאכשנוהג אדם בדרכי חסידות ועבודת ה', ידע לעצמו שאין לו לעבור על קוצו של יו"ד מדברי תורה או מדברי סופרים, בין מהדברים הנוגעים לו ובין מהדברים הנוגעים לאשתו, ועל כגון זה אמרו: "ולא עם הארץ חסיד" (פרקי אבות ב, ה). לכן מי שמבטל מצוות עונה שחייב בה מהתורה בשביל חסידות – עתיד ליתן על כך את הדין. וכן מי שחסידותו תגרום לו לתור אחרי עיניו, שהיא עבֵרה דאורייתא – אין בחסידותו כלום. אבל מי שנשאה רוחו אותו ונוהג דרכיו בחסידות ועבודת ה', ועולה בדרך התורה והיראה ובדרך שסללו לנו חכמינו ז"ל – קדוש יאמר לו, ואם ינהג בדרכים אלו תבוא עליו ברכה. הרב מרדכי אליהו, דרכי טהרה, פרק כב, כו

קעבתשמיש ביום או באור

קעגאמר רב חסדא: אסור לאדם שישמש מיטתו ביום, שנאמר: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). אמר אביי: מאי משמע? שמא יראה בה דבר מגונה, ותתגנה עליו. אמר רב הונא: ישראל קדושים הם ואין משמשים מיטותיהן ביום. אמר רבא: ואם היה בית אפל מותר. ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ומשמש. נִדה יז, א

קעדלז. אסור לאדם לשמש מיטתו באור, משום צניעות, בין אם זה אור יום, אור לבנה, אור נר או חשמל וכדומה, ועובר על מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שמא יראה בה דבר מגונה, ותתגנה עליו, ואין הכוונה שימצא מום או כיעור בגופה אלא שעצם הגילוי יביאנו לזלזל באשתו.

קעהלח. אם יש מחיצה בגובה עשרה טפחים בפני האור המחשיבה את האור כרשות אחרת, מותר. ובשבת אין עושים מחיצה כזאת, אבל מותר לעשות בשבת מחיצה נמוכה יותר המסתירה את האור. ויזהר שלא יכבה בטעות את האור ושלא יגרום לשרפה.

קעולט. ישראל קדושים אין משמשים מיטתם ביום, אבל בבית אפל מותר. למעשה, יש שכתבו להתיר רק במקום צורך.

קעזמ. תלמיד חכם שצנוע בדרכיו רשאי לשמש מיטתו ביום בהאפלת בגד, דהיינו כיסוי המסתיר את האור עד מעל לראש. ואין נזקקים לדבר זה אלא מפני צורך גדול, דהיינו כשיצרו מתגבר עליו. וכל אדם שיצרו מתגבר עליו וחושש שיבוא לידי חטא, מותר בהאפלת בגד ובלבד שינהג בצניעות כתלמיד חכם.

קעחמא. כל זמן שלא האיר היום, אף על פי שהוא לאחר עלות השחר, נחשב כלילה לעניין תשמיש.

קעטמב. אסור לשמש לאור הלבנה, ודווקא אם היא מאירה עליהם במישרין. אם לא מאירה עליהם ישירות ומאפיל בטליתו - מותר .

קפמג. ברור שגם כשיש היתר, התשמיש תלוי בהסכמתה וברצונה של האישה. יש נשים שמטבען גם אם הן מסכימות לכך בזמנים ובמקומות מסוימים, הרי שבזמנים או במקומות אחרים אין הדבר מתאים להן.

קפאמקום

קפבאורח

קפגאמר רב הונא: מנין לאכסנאי שאסור בתשמיש המטה? שנאמר: "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה', וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה, וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ" (שמואל א, א, יט). השתא - אין, מעיקרא - לא. כתובות סה, א

קפדאכסנאי אסור לשמש, ואם יחדו לו ולאשתו בית, מותר, ובלבד שלא יישן בטליתו של בעל הבית. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ, יג

קפהמד. אורחים אסורים בתשמיש המטה. אך אם ייחדו להם חדר, מותר, ויקפידו שלא ישמעום מחוץ לחדר. ולא יישנו בסדינים של בעל הבית אלא ישימו סדינים או מגבת שלהם, כדי שלא להשאיר סימנים על סדיני המארחים ויתגנו בכך.

קפומה. אם לנים בבית מלון, מותר לשמש בכל מקרה.

קפזמו. אסור לשמש ברחובות ובשווקים, בגנים ובפרדסים, ומסתבר שכך הדין גם בתוך מכונית, אלא רק בבית דירה.

קפחלא לשמש בפני אחרים

קפטמז. על בני הזוג להיות צנועים בשעת תשמיש, שלא לפרסם מעשיהם, אלא להיות בייחוד גמור.

קצמח. לא ישמש בפני שום אדם, אפילו קטן, אלא אם כן הוא תינוק בגיל שאינו יודע לדבר, ומידת חסידות שלא לשמש לא בפני תינוק ולא בפני בעל חיים.

קצאמט. האיסור דווקא אם האדם ער, אבל אם האדם ישן – מותר.

קצבבמקום שיש ספרי קודש

קצגנ. במקום שיש ספר תורה אסור לשמש בו עד שיעשה מחיצה בגובה של לפחות עשרה טפחים (80 ס"מ) ובאורך ארבע אמות (192 ס"מ). ואם יש לו חדר אחר אסור לשמש עד שיוציא את ספר התורה לחדר אחר. דין זה נכון גם בשאר כתבי הקודש אם הם כתובים על קלף.

קצדנא. אם ספר התורה נמצא בארגז סגור בנפח ארבעים סאה, הרי זה כאילו מונח ברשות בפני עצמה, ונחשב כאילו הספר מונח בחדר אחר, והעיקר הוא שבית קיבולו יחזיק את הנפח הנ"ל, גם אם המידות שונות. ויש מחמירים גם בארגז גדול.

קצהנב. אם ספר התורה נמצא בתוך ארגז המחובר לקיר, לכל הדעות נחשב רשות בפני עצמה ולא צריך כיסוי נוסף.

קצונג. אסור לשמש במקום שיש תפילין או ספרי קודש עד שיתנם כלי בתוך כלי, או שיכסה אותם בשני כיסויים. כיסויים או כלים קבועים נחשבים לכיסוי אחד או לכלי אחד בלבד.

קצזנד. טלית על ארגז נחשב ככלי בתוך כלי.

קצחנה. יש שהחשיבו את כריכת הספרים ככיסוי אחד, ויש שהחמירו בזה. אך בספרים מודפסים אפשר להקל.

קצטנו. גם בשבת מותר לכסות ספרים.

רנז. בשעת הדחק מותר לשמש בחדר שיש בו ספרי קודש כשמתכסים הבעל והאישה מעל ראשם ועד מתחת לרגליהם.

ראנח. מותר לשמש בסוכה בצניעות וכאשר הסוכה סגורה.

רבמזוזה

רגנט. אם המזוזה בתוך החדר והיא עטופה בנילון ובתוך בית מזוזה – נחשב כשני כיסויים ומותר.

רדס. אם המזוזה מכוסה בבית המזוזה בלבד, יש לסגור את הדלת לפני התשמיש כדי שהמזוזה תישאר מחוץ לחדר ולא ישמשו בפניה, או לחילופין אפשר להניח על המזוזה נייר כסף או כיסוי אחר.

רהההתנהגות בזמן תשמיש

רודרך התשמיש

רזאשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה. ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסור מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כא, ט

רחהן אמת שפרישות מתאוות עולם הזה הוא עניין גדול, כשהוא לשם שמים לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשם השגת מדרגות, אבל זה אינו אלא כשמקיים מה שמחויב על פי התורה. אבל אם על ידי זה מבטל משהו ממה שמחויב על פי דברי תורה, אז מעשיו הולכים לסיטרא אחרא, רחמנא ליצלן, ולא ישיגו אורחות חיים. אף כי יחשוב שעולה למעלה למעלה, באמת בקרבו קבורה גאוה, לחשוב עצמו לבעל מדרגה, ובאמת הוא פוגם ונפגם... העונה היא מצוות עשה דאורייתא כאכילת מצה, והמבטלה בזמן עיבורה כשלא מחלה האשה מחילה אמיתית בלב שלם, הוא חוטא גמור, וחטא כזה הוא מעבירות שבין אדם לחברו, שאפילו יום הכיפורים ומיתה אינה מכפרת, והרי הוא כשודד וגזלן שגזל מאשתו מה שמחויב לה, והוא שפיכות דמים לאשה, אשר כידוע עיקר תקות האשה בעולמה הוא שיהא לה בעל האוהב אותה, וכשהיא רואה שזה אינו, כמעט שקרוב לפיקוח נפש מרוב צער ויגון על היותה גלמודה כאלמנות חיות.

רטבסוד החיבור ... והוא מדינא ממש, כי על פי דין תורה אסור לעשות הביאה באופן שהאשה אינה מפוייסת, ומחויב לפייסה בקירוב דחיבוק ונישוק עד שתתאוה לחיבור. דאם לא כן הרי היא כנתונה לפני הארי שדורס ואוכל, כמבואר בפסחים. ועוון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו, אפילו אם מתכוין לשם מידת חסידות ופרישות, שעל גזילת אשתו אינו יכול לעשות חסידות ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבויה. וכשהוא בועל שלא מרצונה הוי הבנים בגדר הפושעים והמורדים, כדין בני אנוסה. ומי שחוטף ובועל מיד ובלא קירוב, ופורש תיכף ומיד ומתרחק ממנה, הנה הבעל חושב שחוטף מלאכים בזה, ובאמת לאמתו לא נגרע מתאוותו כלום ויצרו שלו מפויס בהחלט בהנאה שלימה, אבל אשתו לא נהנית כלל מהנהגה כזו, ואדרבה, היא כואבת ומבויישת, ובמסתרים תבכה ודמעתה אינה חוזרת ריקם דשערי דמעות לא ננעלו, ואמרו חז"ל בסוף פרק הזהב (בבא מציעא נט, א) שיהא אדם נזהר בכבוד אשתו כי דמעתה מצויה, ובוודאי מעורר דינים עליו ולא יזכה לסייעתא דשמיא, לא לרוחניות ולא לגשמיות. ומה שנדמה לו שעולה מעלה מעלה הוא דמיון שוא ושקר, כי מעוונות ופשעים פוגמים ונטמאים ולא עולים.

ריומה שמבואר בשלחן ערוך, כל זה הוא רק לאחר שהאשה מפוייסת ומרוצה לאופן כזה, שאם לא כן הרי אסור לבעול מבלי הסכמתה, כמבואר שם בשלחן ערוך. מי שעושה קירוב דחיבוק ונישוק וכיוצא בזה לשם שמים ומצד רחמנות שלא תהיה כאובה ועלובה, אין זה מביאו כלל להחלשת יראת שמים ולנפילה, ואדרבה, מביאתו לידי קדושה, ומקיים בזה מצוות עשה דאורייתא של "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) – מה הוא רחום, אף אתה רחום; ומלבד זה, החיבוק והנישוק ושאר ענייני קירבה הוא חלק וסעיף ממצוות עונה.

ריאאמרו חז"ל: תנו רבנן, האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכתוב אומר: "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ" (איוב ה, כד), וברור שאין כוונת חז"ל לאוהב את אשתו מצד האהבה הטבעית לנשים, אלא לאהבה מסוג אהבת חברים, כי היא חברתו ואשת בריתו ויש להם עניינים משותפים וכל אחד מסייע ומסתייע זה מזה. וכן אהבה מצד הכרת הטובה, שיצייר בדעתו אולי לא היה משיג אשה בשום אופן והיה נשאר גלמוד, כמה צער ומכאובים היה לו מזה, ועל ידי אשתו הוא מסודר בחיים שלו. ועניין הכרת הטובה הוא גדול לאין שיעור. וחז"ל אמרו שכל הכופר בטובתו של חברו, לסוף כופר בטובתו של קונו, והחמירו מאוד מאוד בזה. ועל אהבה כזו חייבו חז"ל, ואהבה זו אינה ממדת התאוה כלל, רק מאחת המדות הטובות שמחויבים בזה, ולכוונה זו כשמשתדלים לשמחה בשעת החיבור ולפניה ולאחריה, אין זה מגונה חס ושלום אלא רק מצווה. ואפילו לא היה משועבד לזה, וכל שכן כשמשועבד לזה על פי דין. הרב יעקב ישראל קנייבסקי - 'הסטייפלר', אגרת הקודש, א

ריב...ואצלי היה אחד שנפל לדיכאון גדול, ומתוך הדברים התברר שמתוך לימוד בספרי מוסר אינו מקיים מצוות עונה אלא פעם אחת בשבת, וגם זה מתוך הרבה הכנות ודווקא בדיוק בחצות, ובמהירות וכו'. ואמרתי לו שירבה במצוות עונה אפילו ג' וד' פעמים בשבוע, ואפילו יותר, ובקירוב בשר וחיבוק ונישוק וכו'. ותודה לאל יתברך, הוא חזר ונעשה בריא גמור. הרב יעקב ישראל קנייבסקי - 'הסטייפלר', אגרת הקודש, י

ריגרבו הדעות ההלכתיות וההנהגתיות לגבי הלכות אישות. לעתים יש מבוכה מסוימת כיצד ראוי לנהוג, במיוחד כיוון שעל דברים רבים נאמר 'קדש עצמך במותר לך'.

רידעל כן נפרט תחילה הלכות והנהגות שמקובלות על רוב הפוסקים, וזו ההדרכה הפשוטה הראויה לכתחילה.

רטויש מקרים שבני הזוג מרגישים צורך בגיוון, בשינוי ובהתחדשות. לפעמים הם צריכים לשנות מהמקובל לצורך טיפול. לכן הובאו כאן גם שאר האפשרויות ההלכתיות המותרות, וגם מידות חסידות של חומרות בענייני אישות.

רטזברור שכל ההתנהגות סביב חיי האישות טעונה הסכמה ורצון של שני בני הזוג. מעבר לכך, במקרים של הנהגה מיוחדת לקולא או לחומרה, יש מקום גם לשאול תלמיד חכם.

ריזהסוד של יחסי אישות מקודשים מרומז במשיחת מלך ישראל (מבית דוד) בשמן המשחה, שכן שתי הפעולות (יחסי אישות ומשיחת מלך) מביאות לירידת נשמת מלך לעולם הזה (שהרי כל ישראל בני מלכים). מלכי דוד היו נמשחים על יד מעיין השילוח, שעל מימיו נאמר: "מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט" (ישעיהו ח, ו; בתרגום יונתן: "מלכותא דבית דוד דמדבר להון בניח"). בדומה למי השילוח ההולכים לאט, בשעת הזיווג, על הבעל להיות מאופק, להתאים את עצמו לקצב אשתו, ולהמתין שהיא תגיע לשיא – לפניו. בכך שהוא שולט בעצמו, מתוך אהבתו אליה, מקדש הוא את הזיווג הגשמי ומעלהו לדרגה רוחנית עליונה. הרב יצחק גינזבורג, ברית הנישואין, עמ' נג

ריחסא. בשעת תשמיש לא יקל ראשו עם אשתו, ולא ינבל פיו בדברי הבאי, אבל בענייני תשמיש יכול לדבר עמה כדי להרבות תאוותו או כדי לרצותה ולשמחה. וידע האדם שחיוב העונה הוא בחיבה ולא בעייפות ובכבדות.

ריטסב. צריכים לכסות את עצמם בשעת תשמיש, לפחות מהמתניים ומטה, אף כשמשמשים בלילה, כי "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ".

רכסג. דרך התשמיש הראויה לכתחילה היא כאשר האיש למעלה והאישה למטה, ופנים מול פנים.

רכאסד. אין להתיר ביאה שלא כדרכה בפי הטבעת, ואפילו ללא הוצאת זרע.

רכבסה. מותר לאדם לחבק ולנשק את אשתו ואינו צריך לחשוש שמא מתוך כך יבוא להוצאת זרע לבטלה, כיוון שקריבה כזאת של חיבוק ונישוק הם חלק מחיובי עונה ומהמצווה לשמח את אשתו, ואין לו לחוש, מאחר שבדרך כלל לא נגרמת כתוצאה מכך הוצאת זרע.

רכגהתייחסות למי שעסוק בתשמיש עם אשתו, ולעתים בא לידי שפיכה מוקדמת מחוץ לגוף האישה, הובאה לעיל, הלכה טז.

רכדאסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת" (מיכה ו, ח) ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב: "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" (שמות כ, יז) – זו הבושה – "לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שם), ועוד שמגרה יצר הרע בעצמו, וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה, ועוד, שעובר על "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא יא, מג). שלחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ, ד

רכהסו. אסור לבעל להסתכל ולנשק באותו מקום אצל אשתו.

רכוסז. לעומת ההגבלה על האיש שאסור לו להסתכל באשתו באותו מקום, לא מצאנו איסור כזה על האישה כלפי בעלה.

רכזסח. מותר לאדם לגעת באשתו, בהסכמתה וברצונה, בכל מקום בגופה כולל באותו מקום. וכן מותר גם לאישה לגעת בבעלה בכל מקום, אך ייזהרו שלא יגיעו להוצאת זרע לבטלה.

רכחסט. אחר שמזריע הבעל, אין לו לצאת ממנה מיד, אלא ימתין עד שיצאו ממנו כל טיפות הזרע בפנים כדי שלא יצאו מחוץ לגופה של האישה. ויישאר במיטתה עוד מעט אחרי הביאה כדי שלא תרגיש האישה שנגמרה חיבתו אליה לאחר הביאה.

רכטאבל אף על פי שכל זה מותר, כמו שאמרנו, החסידים הצנועים מתרחקים מכל הדברים הבהמיים האלה, ומגנים אותם, ומגנים את אותם השמים כל מחשבתם ומאווים עניינים אלו. לפי שכיוון שנתברר שמטרת המשגל היא קיום המין, לא ההנאה בלבד, ולא ניתנה ההנאה בכך אלא כדי לעורר את בעלי החיים אל המטרה העיקרית שהיא העמדת הזרע. והראיה הברורה לכך, הפסקת התאוה והיעדר ההנאה אחר יציאת שכבת הזרע, כי למען זה בלבד נתעוררו הטבעים, ואילו הייתה המטרה התענוג, כי אז הייתה ממשיכה ההנאה כל זמן שירצה האדם ליהנות, ואין הדבר כן. פירוש הרמב"ם למשנה, סנהדרין פרק ז, ד; תרגום הרב קאפח

רלבני תשע מידות

רלא"וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי" (יחזקאל כ, לח) – אלו בני תשע מידות: בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מורדת, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה, ויש אומרים אף בני ישנה. מכאן אמרו עשרה הם כממזרים ואינם ממזרים. נדרים כ, ב

רלבחיי אישות באים לבטא קִרבה ואהבה. לכן, במקרים שהחיבור אינו מבטא קִרבה כזאת, הוא נחשב כבעילת זנות, ועל כן הוא נאסר.

רלג"וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב, כה). "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג, ז). אך טבעי הוא שהשינוי המיידי שבא בעקבות החטא התבטא בחוויה חדשה – תחושת בושה מינית. אדם הראשון וחוה חשו נבוכים בשל מערומיהם. מדוע? כיוון שכל אחד מהם חשק בזולתו לא כבעצמיות נפרדת אלא בתור "זה" סתמי, כחפץ היכול להביא את גופו החושק לידי סיפוק. אדם הראשון בוש כיוון שהוא חשק בחוה לא למען אישיותה, אלא אך ורק למען ההנאה שישיג מן הדפרסונליזציה שלה ומן השליטה עליה. הוא הדין בחוה ובמחשבותיה על אדם הראשון. לו ייצגה האהבה המינית ערגה מטפיזית, לא היה מעשה הטירוף מתרחש כלל. לו היו השוויון וההדדיות יסודותיו של האיחוד שהתגשם בדיבוק הבשר, לא היה האדם חש בושה בשל דחפיו. אבל האדם פיתח את אישיותו לא באמצעות הדיבור והתקשורת האלוקיים, אלא באמצעות שאיפתו לכוח. זו הסיבה שבעטיה נעשה מעשה הזיווג לעניין כה מורכב ודו-ערכי. ביחסי ה"אני" עם ה"זה" מעורבים שנאה ואהבה, דחייה ומשיכה ... על כן החל האדם להסתיר את תשוקתו, כיוון שהיא טמנה בחובה את השפלתו של הזולת. תחושת הבושה הופיעה בעולמו המיני של האדם. הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, אדם וביתו, עמ' 102

רלדע. בני אנוסה – לאו דווקא באונס אלא גם אם אשתו אינה רוצה בתשמיש, לכן צריך אדם לפייס את אשתו קודם שיבעול. אם יש הסכמה מצד האישה, אף על פי שאין לה תשוקה לכך, בוודאי מותר לשמש.

רלהעא. בני שנואה – הבא על אשתו בשעה ששונאה, אבל אם רצויה לו בשעת תשמיש – מותר.

רלועב. בני נידוי – כשהוא או היא בנידוי, על ידי בית הדין, במקום שנהגו בכך, או כשאחד מהם בתוך שבעה לאבלותם, שאסור עליהם תשמיש המטה.

רלזעג. בני תמורה – אם כשבא על אשתו הוא חושב שהוא נמצא עם אישה אחרת. כיוצא בזה בני ערבוביה – הבא על אשתו וחושב על אישה אחרת או שהאישה חושבת בשעת ביאה על איש אחר.

רלחעד. בני מורדת – אם אשתו אינה רוצה בו כבעל, אף על פי שבשעת ביאה מתרצה לו, מפני שאין ביאה זו לקירוב ולשלום אלא לזנות. אבל אם התרצתה לגמרי אגב הביאה ורוצה בו כבעל – אין נחשבים הבנים לבני מורדת. ויש מפרשים בני מורדת – בני מריבה, שמתקוטטים יומם ולילה, ואסור לבעל לבוא עליה כיוון שהביאה אינה מתוך אהבה, אלא מתוך זנות.

רלטעה. בני שכרות – כשהוא או היא שיכורים שנתבלבלה דעתם. אבל אם שתו ונתבסמו, אין בכך איסור.

רמעו. בני גרושת הלב – הבא על אשתו ובדעתו לגרשה, והיא אינה יודעת על כוונותיו. אבל אם יודעת ונתרצית לו – מותר, ובלבד שאינם שונאים.

רמאעז. בני חצופה – כשהאישה תובעת מבעלה בפה במפורש שיבוא עליה. אבל מי שאשתו מרצה אותו בלשון נקייה, או שמקשטת עצמה כדי שיתן דעתו עליה – חייב לשמחה בדבר מצווה (תשמיש), ויהיו לה בנים מהוגנים ומעולים.

רמבעח. בני ישֵנה – דווקא כשהיא ישנה לגמרי, אבל מנומנמת, מותר. וכשאשתו של אדם ישנה, אין לו להעירה לשם תשמיש, אלא אם כן ברור לו ששמחה היא לה.

רמגעט. כל אלו הדברים הם דין גמור ואינם מידת חסידות.

רמדפ. כל אלו הדברים אסורים אף במעוברת, מניקה, זקנה או שאינה ראויה לילד.

רמהלעומת זאת, החיבור הבא מתוך אהבה בין בני הזוג מסמל את ההכרה באישיות של כל אחד מבני הזוג כאדם. החיבור הגופני הוא ההמשך הטבעי לחיבור הנפשי בין איש לאשתו, המסמל את מותר האדם ומעלת צלם אלוקים שבו.

רמו"וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד, א) - השורש י.ד.ע. במשמעות של התנסות מינית משותפת, רומז גם ליסוד המטפיזי המעורב בפעילות המינית. תיבת "יָדַע" מצביעה על מעשה שיש עמו הכרה או זיהוי: ה'אני' מכיר בקיומו האישי של ה'אתה'; זה הופך לדידו של ה'אני' למהות אמיתית. הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, אדם וביתו, עמ' 95

רמזאישה שנטמאה באמצע תשמיש

רמחאיזו היא מצוות עשה שבנִדה שחייבין עליה? היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו 'נטמאתי', ופירש מיד - חייב, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו. משנה שבועות, פרק ב, ד (בבלי יד, ב)

רמטפא. אישה שמרגישה באמצע התשמיש שהיא נטמאת – צריכה מיד להודיע לבעלה, ובעלה צריך לפרוש ממנה בהקדם האפשרי. אך צריך לפרוש ממנה רק לאחר שהאבר מת (לא קשה), כדי שלא ייהנה ביציאתו ממנה. וכשהוא מחכה שהאבר ימות, לא יישען עליה ולא יגע בה במידת האפשר, אלא יסמוך על ידיו ועל רגליו כדי שלא יהנה ממנה כלל. וימלא פחד ורתת על העבֵרה שבאה לידו.

רנפב. כל זה דווקא בדם נִדה, אבל בדם בתולים יכול הבעל לגמור ביאתו כרגיל.

רנאפג. גם אם ראתה דם תוך כדי תשמיש בימי טוהר, לאחר שנטהרה וטבלה, יכול הבעל לגמור ביאתו כרגיל, אף על פי שהדם שותת ויורד.

רנבפד. אם נזכרו באמצע תשמיש שזו עונת פרישה, יפרשו מיד, ולא ימתין לפרוש באבר מת.

רנגשאלה: מורי ורבי ה"ר אשר שיחיה. הודיעני נא, על אשה ששמשה שלא בשעת וסתה בלא בדיקה, ובשחרית מצאה עצמה טמאה, מה תהא עליה? אם אתה נוהג להצריכה כפרה, אם לאו, ומה תהא כפרתה, על האשה? ורבנא מאיר ז"ל לא היה מטיל עליה שום דבר; כי בפרק ב דשבועות (יח) קאמר: אי שלא בשעת וסתה, אנוס הוא; ואם אתה מצריכה כפרה, לבו נוקפו ופורש. שו"ת הרא"ש, כלל כט, סימן ב

רנדפה. אם שימשו שלא בשעת וסתה, ומצאו דם אחרי תשמיש, נחשבים אנוסים ואינם צריכים כפרה, ואסור להחמיר עליהם כדי שלא ינקפם לבם ועקב כך יימנעו מתשמיש.

רנההתייחסות לאישה שמצאה כתם דם מיד אחרי יחסי אישות, הובאה לעיל בכרך הראשון, פרק יא – 'מתי אישה נאסרת', עמ' 125, הלכה י.

רנואחר התשמיש

רנזפו. אחר התשמיש יש לשניהם ליטול ידיהם שלוש פעמים, משום טומאת שכבת זרע, ללא ברכה.

רנחפז. אין להזכיר שום דבר שבקדושה כל עוד שאריות הזרע עליהם.

רנטפח. אם בני הזוג רוצים להישאר כך עד הבוקר, חיוב הנטילה הוא רק בבוקר. אם יודעים על כך מראש, יקראו קריאת שמע ויאמרו ברכת 'המפיל' קודם תשמיש.

רספח*. יש שכתבו שכאשר התשמיש מתקיים בסמוך לביוץ, לכתחילה אין לאישה לקום מיד אחרי תשמיש כדי שהזרע לא יפלט ממנה.

רסאפט. מעלה גדולה לאדם שיטבול אחר תשמיש המטה. אך אם האדם מרגיש שכתוצאה מכך הוא יימנע מתשמיש המטה, אין להדר בטבילה.

רסבלימוד נושא האישות

רסגצריך ללמוד לשמור לעשות ולקיים את כל דברי הטור, אורח חיים סימן רמ ואבן העזר סימן כה. וצריך האדם להיות בקי בעל פה בכל מילה ומילה הכתוב שם... הרב ישעיה הורוביץ, ספר שני לוחות הברית, שער האותיות, אות ק, ס"ק תא

רסדבדבר שאלתך, אם קודם הנישואין כדאי לקרוא בספרי חכמי הרופאים בעניין התשמיש, איך שיהיה באופן הנאות לאשה, כדי שיהיה שלום בית. הנה בימים האחרונים שקודם הנישואין, שהחתן טרוד במחשבת בעילה, יכול לקרוא בהם, שהרי בלילה הראשון שאחר הנישואין נחשב הדבר אפילו לטרדה של מצווה לפטור אותו מקריאת שמע. אבל קודם לזה אינו כדאי, יש לחוש שיבוא על ידי זה חס ושלום לידי הרהור, אם לא שבטוח בעצמו שלא יבוא לידי כך. אבל מי בזמננו יכול לבטוח בנפשו כל כך. הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן קב

רסההתייחסות ללימוד נושא האישות על ידי חתן וכלה לקראת נישואיהם הובאה לעיל בכרך הראשון, פרק ז - 'ביאת מצווה וראשית חיי הנישואין', עמ' 82–83.

רסוצ. הדרכה והתייעצות בנושא האישות הן חיוניות ונדרשות, לפי הצורך, גם בהמשך חיי הנישואין, אפילו בגיל מבוגר. התייעצות כזאת אף יכולה להיחשב כהכשר מצווה. ראה לעיל, הלכה טו.

רסזתָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב הָכָא / בא וראה מה כתוב כאן

רסחוַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם / וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם

רסטעֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַי וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י / עֶצֶם מֵֽעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי

רעהָא בְּסִימוּ דְּמִלִּין / / זאת מתיקות של מילים

רעאלְאַמְשְׁכָא עִמָּהּ חֲבִיבוּתָא, / להמשיך אהבה עמה

רעבוּלְאַמְשָׁכָא לָהּ לִרְעוּתֵיהּ / להמשיכה לרצונו

רעגלְאַתְעָרָא עִמָּהּ רְחִימוּתָא. / לעורר אצלה אהבה

רעדחָמֵי כַּמָּה בְּסִימִין אִנּוּן מִלִּין, / ראה כמה מתוקות אלו המילים

רעהכַּמָּה מִלֵּי דִרְחִימוּתָא אִנּוּן, / כמה אלו מילים של אהבה

רעועֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי / עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי

רעזבְּגִין לְאַחֲזָאָה לָהּ דְּאִנּוּן חַד / כדי להראות לה שהם אחד

רעחוְלָא אִית פִּירוּדָא בֵּינַיְיהוּ בְּכֹלָּא / ואין ביניהם פירוד כלל