ספר פוע"ה — כרך שלישי; הריון ולידה, חלק עשירי; לידה 65

בהנתונים המובאים בפרק נכונים לזמן כתיבתם ומשתנים ללא הרף. לכן ההלכות שבפרק מנוסחות ניסוח עקרוני, והיישום המעשי שלהן צריך להיעשות בפועל לאחר קבלת הנתונים הרפואיים המלאים וניתוחם על פי המידע הרפואי המעודכן שנמסר על ידי הרופא המטפל.

גהגדרת פג – תינוק שנולד בלידה מוקדמת (Preterm Labor Delivery) לפני שבוע 37 להריון, לעומת תינוק 'בשל' שנולד לאחר גיל הריון זה.

דרקע רפואי

השיעור הלידות המוקדמות בארצות מערביות נע בין 5% ל-10% מכלל הלידות. בארצות אחרות שיעור הלידות המוקדמות מגיע אפילו ל-15%–20%. לידה מוקדמת היא אחת הסיבות העיקריות לתמותה ותחלואה של תינוקות. יש סיבוכים מיידיים שעלולים להופיע לאחר לידה מוקדמת, כגון זיהומים, דלקות מעיים, דימום תוך מוחי, בעיות נשימתיות, ויש השפעות לטווח הארוך, כגון פגיעה בראייה, בעיות התפתחות ושיתוק מוחין.

וככל שזמן הלידה מוקדם יותר, שיעורי התחלואה והתמותה גבוהים יותר, חומרת הסיבוכים גדולה בייחוד בקרב תינוקות שנולדו לפני השבוע העשרים ושמונה. מן השבוע השלושים וארבעה ואילך סיכויי התחלואה הולכים ופוחתים, אך עדיין אינם מבוטלים.

זיש ארבע קבוצות שונות של סיבות שמובילות ללידה מוקדמת.

חוְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּינְחָס הָרָה לָלַת וַתִּשְׁמַע אֶת הַשְּׁמֻעָה אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ. שמואל א', ד, יט

טקבוצה אחת היא הפרעה בציר של המוח – בלוטת יותרת המוח (היפופיזה – Hypophysis) – של היולדת, שמפעיל את המנגנון של הלידה. חומרים שונים מופעלים בציר זה, אך גם מצבי לחץ ופעילות עלולים להפעיל את המנגנון.

יקבוצה שנייה היא פתולוגיה של הרחם, כגון רחם דו קרני, או התמתחות של הרחם, כגון נשים עם תאומים – מעל מחצית מהתאומים נולדים בלידה מוקדמת, ו-100% של שלישיות. גם ריבוי מי שפיר עלול לגרום ללידה מוקדמת.

יאקבוצה שלישית היא זיהומים, כגון דלקת ריאות או דלקת בדרכי השתן.

יבבמצבים של זיהום, העובר עלול לחלות כבר ברחם אמו, ולידה מוקדמת היא רק חלק מהבעיה של הזיהום. מתברר שחלק מהפגיעה בפגים מתחוללת כבר בתוך הרחם כתוצאה מהתהליך הזיהומי. כלומר, לידה מוקדמת יכולה ללמד גם על סיכון גדול יותר לעובר חולה, נוסף על הבעיה שהוא נולד טרם זמנו. לפי זה, בזיהומים תוך רחמיים עיקר הבעיה היא מחלת העובר, והלידה המוקדמת היא רק אחת התוצאות האפשריות. באיתור מוקדם אפשר לטפל בבעיות זיהומיות בעזרת אנטיביוטיקה מתאימה.

יגקבוצה רביעית היא פגיעה וסקולרית – פגיעה בכלי הדם של היולדת. הפגיעה באה לידי ביטוי בתופעות של דימומים, היפרדות שִליה וקרישיות יתר שעלולות לגרום לזירוז הלידה. אפשר לטפל מראש בטיפול מניעתי בבעיות של קרישיות יתר, כגון זריקות נגד קרישה או אספירין ומקביליו.

ידיש מקרים חריגים שבהם יחסי אישות עלולים לגרום ללידה מוקדמת. לאחרונה דווח שאצל חלק מהנשים שילדו לידה מוקדמת בסמיכות לקיום יחסי אישות, נמצא שינוי גנטי שמתייחס לפרוסטגלנדין, המעלה את ההשערה שקיום יחסי אישות אצל נשים מסוימות שיש להן רגישות יתר לפרוסטגלדנין עלול לגרום להתכווצויות וללידה מוקדמת.

טוהתייחסות לאופן קיום יחסי אישות במקרים של חשש ללידה מוקדמת הובאה לעיל, פרק נח – 'הריון בסיכון גבוה', בפִסקה 'יחסי אישות בהריון', עמ' 47–46.

טזרוב הלידות המוקדמות מתחילות באופן ספונטני בצירים מוקדמים או בירידת מים. בערך בכשליש מהמקרים הרופאים יוזמים את הקדמת הלידה מסיבות רפואיות, כגון רעלת הריון, מצוקה עוברית, גדילה בלתי תקינה של העובר או הריון רב עוברי.

יזמבוא הלכתי

יחבהלכה יש שני מאפיינים עיקריים לבשלות של עובר – כלו חודשיו וגמרו שערו וציפורניו. היחס בין המאפיינים הללו וההבדל בין ספק לוודאי נידונים בהלכה לגבי כמה דינים – שבת, ייבום וחליצה, מילה, פדיון הבן, רציחה, אבלות, נחלות ועוד.

יטדין נוסף בעל חשיבות לדיוננו הוא הפסיקה בגמרא ובפוסקים שעל יילוד בן שבעה חודשים או יילוד בן תשעה חודשים מחללים את השבת, אך אין מחללים את השבת על יילוד בן שמונה חודשים, כיוון שבן שמונה הרי הוא כאבן ולא יחיה. אכן, מאז התפתחות רפואת היילודים בידע ובמִכשור, כגון פיתוח אינקובטורים ומכונות הנשמה ושִכלולם, שמאפשרים החייאת יילודים צעירים, ובוודאי בני שמונה חודשים, דנו הפוסקים מחדש בשאלה זו וכתבו שנשתנו הטבעים בזה, ובפרט בעזרת האמצעים המודרניים. כיוון שיש סיכויי חיים טובים גם ליילודים שלא כלו חודשיהם ושלא גמרו שערותיהם וציפורניהם, ובוודאי בני שמונה חודשים, פסקו להלכה שיש לחלל עליהם את השבת, וכן נשתנה דינם ביחס להלכות אחרות, כפי שיפורט להלן.

כיוצא מכך שבזמן הזה אין הבדל מבחינת ההלכה ביחס בין חילול שבת לצורך פגים וטיפול בהם, לבין חילול שבת לצורך תינוקות בשלים וטיפול בהם. המדד היחיד שיש לו חשיבות בקביעת ההחלטות ההלכתיות הוא הסיכוי של היילוד לחיות: אם סיכוייו טובים – יש להחיותו ומותר לחלל שבת עבורו. אכן, אם אין סיכוי לחייו, משמע לכאורה שחוזר דין הגמרא ביחס לבן שמונה חודשים, ואין להחיותו ואין לחלל עליו שבת.

כאעד כמה צריך לטפל בפגים הנוטים למות או בפגים שעלולים להיות פגועים

כבהסיכוי לחיים תלוי בשבוע ההריון בשילוב עם המשקל. הנולדים לפני השבוע ה-23 מאז הווסת האחרון (ה-21 בפועל) – כולם אינם נותרים בחיים. בשבוע ה-23 עצמו (ה-21 בפועל) יש 90% של תמותה, אלא אם כן המשקל נמוך יחסית או שהתינוק עצמו סובל ממומים נלווים משמעותיים, שאז שוב כולם אינם חיים. בשבוע ה-24 פוחתים הסיכונים, ורק 70% מתים. וככל שההריון מתקדם, הסיכויים לחיות גדלים. הניסיון מלמד על הסיכונים הנשקפים לפגים שנשארים בחיים, היוצאים פגועים בנכות שכלית או גופנית. מהנולדים בשבוע ה-23 להריון אמנם נשארו בחיים למעלה מ-50%, אך הם סובלים מפגיעה מוחית ופיגור. ככל שההריון מתקדם, מתמעט החשש לפיגור. בארץ אין חוק המחייב את הרופא לטפל בפגים, ואין הנחיות של משרד הבריאות; כל בית חולים וכל רופא יכול לעשות מה שנראה לו, ועל פי אמונתו. משיחתי עם פרופ' שימל, מנהל הפגייה בבית החולים שערי צדק, למדתי שרוב הרופאים בארץ אינם מטפלים בעובר שנולד לפני השבוע ה-23. הנולדים בשבוע ה-24 זוכים לטיפול רק אם הם מראים סימני חיות ברורים, אולם אם אין לפג דופק ונשימה, לא יבצעו בו החייאה. ורק מי שנולד מהשבוע ה-25 יטפלו בו בכל מקרה, כולל החייאה. אם ההורים מבקשים זאת, מטפלים בפג גם בשבוע ה-23, אך לפני גיל זה אין מטפלים אף לבקשתם של ההורים, כיוון שלפני גיל זה התמותה היא ודאית... עוברים שנולדו טרם זמנם בעוד אין להם לא דופק ולא נשימה, ורק באמצעות החייאה ואינקובטור הם מתחילים לנשום, יש לדון שעדיין אינם בכלל נפש, ואינם אלא כנפל וכעובר טרם יצירתו המושלמת כאדם, שאין חייבים להצילם ומותר שלא לטפל בהם. אולם מסתבר שאם לאחר הכנסתו לאינקובטור הוא ימשיך לחיות, אף שימשיך את חייו כבעל מום, מכל מקום אין דינו שונה מאדם הסובל ממחלה סופנית שיש בה ייסורים שטוב מותו מחייו, שבכל זאת אסור לקרב מיתתו, ואסור לנתקו ממכשירים. מאידך גיסא, אין מניעה ואין חיוב להמשיך להחיותו ולהפעיל מחדש את מכונת ההחייאה – אם הפסיקה מעצמה לפעול – ובוודאי שאין חיוב להוסיף טיפולים חדשים לסיבוכים מתחדשים, לפי שאפשר להימנע מהארכת חייו לטובתו כשהוא סובל על ידי הסרת המונע, כפי שפסקו רוב גדולי האחרונים בחולה במחלה סופנית. לפי זה, כל פג שבשעת לידתו או קודם לכן מתברר שבחייו יסבול מנכות קשה, לא צריך מלכתחילה להפעיל את האינקובטור כדי להחיותו... מסקנות: לאור הדברים שנתבררו לעיל, הנוהג בבתי חולים בטיפול בפגים תואם את ההלכה, ופרטיה הם כדלהלן: פגים בגיל מתחת לשבוע ה-23 מאז הווסת האחרון (השבוע ה-21 להריון בפועל), שהתמותה אצלם היא בשיעור של 100% – אין חיוב לטפל בהם. וגם אם ההורים דורשים לטפל בהם – אין טעם להענות לבקשתם, לפי שימותו. בשבוע ה-23 להריון, שבו התמותה היא 90%, שיעור חיות של 10% הוא מיעוט דמיעוט, ואין חיוב בטיפול. אמנם אם הנולד פעיל ואפשר שיחיה – יש להחיותו, שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב. בשבוע ה-24, שיש סיכוי לחיים – חובה לטפל בפגים. פגים שעל פי משקלם וגילם אפשר להחיותם, אבל יש סבירות גבוהה שיוולדו בעלי מומים ועם נכות קשה, לכתחילה יש להחיותם בטיפול באינקובטור. גם אם התברר שאף לאחר הטיפול באינקובטור יוולד הפג כשהוא בעל מום ונכות קשה – אסור לנתק אותו מהמִכשור שבו הוא נתון. אולם אם המִכשור פסק מלפעול מעצמו, אין לחדש את פעולתו, וכן אין להוסיף טיפולים חדשים לסיבוכים המתחדשים. הרב אליהו בקשי-דורון, 'הצלת חיי פגים באינקובטור', תחומין ל, עמ' 119-116

כגא. ברור ופשוט שיש לטפל בפג שהסיכוי שיחיה בצורה טובה הוא סיכוי סביר, ואף מחללים שבת להצלתו, כפי שיבואר להלן, הלכה ‎ה.

כדב. פג שסיכויי הישרדותו מצומצמים ביותר, פחות מ-10%, אין חיוב לטפל בו, אך אם רוצים בכל זאת לטפל בו – מותר. ויש מי שהוסיף, שאם אין שום סיכוי שיחיה, אין לשמוע להורים המבקשים שיטפלו בו. ויש מי שהורה שלמעשה, בבתי החולים מחויבים לטפל גם בפג שאין לו סיכוי לחיות, כיוון שבמקום שיש הרבה מטפלים, והדבר מסור לרבים, ואין כל אחד יודע להבדיל בין תינוק כזה ובין תינוק אחר שיש לו סיכוי לחיות, עלולים לזלזל בטיפול בתינוק שיש לו סיכוי לחיות.

כהג. פג שהוחלט כי יש לו סיכוי לחיות והוחל לתת לו טיפול, ותוך כדי הטיפול הידרדר מצבו או התברר שמצבו סופני – דינו ככל חולה סופני, שבו נחלקו הפוסקים: יש אומרים שחייבים לתת לו כל טיפול רפואי אפשרי, כולל החייאה, אלא אם כן מוכח שהוא סובל, ואז אין להאריך את חייו בייסורים; ויש אומרים לתת לו טיפול שמספק לו את צרכי החיים הבסיסיים, כגון חמצן, נוזלים ומזון, אך אין לתת טיפול למחלתו הסופנית, אין לחבר אותו למכונת הנשמה ולא לבצע בו החייאה. למעשה, יש לנהוג כדלהלן:

כו1. לא מקרבים את מותו. כלומר, אין לנתק אותו ממכשירים מאריכי חיים.

כז2. לא מבצעים פעולות החייאה ולא נותנים טיפול תרופתי למחלות שלקה בהן.

כח3. נותנים לו כל טיפול הנדרש למניעת סבל, גם אם טיפול כזה עלול לעתים להחיש את מותו.

כט4. מעניקים לו טיפול סיעודי להקל על סבלו ולשמור על כבודו – נותנים לו סביבה חמה, הזנה, נוזלים וחמצן, וכן מנקים אותו בהתאם לנהלים הסיעודיים המקובלים בטיפול בפגים, ומבלי לגרום לו נזק רפואי.

להתייחסות נוספת לטיפול בוולד הנוטה למות תובא להלן, פרק ע – 'פטירה בלידה', עמ' 309–308.

לאמונגולואים עם פיגור שכלי אשר שכיח אצלם מומים שונים, בין השאר מצוי אצלם היצרות קשה של התריסריון אשר ללא ניתוח ימותו מאחר והמזון לא יעבור דרך החלק הצר. השאלה היא האם מחויב הרופא לטפל במלוא העוצמה – כולל ניתוחים – בילדים אלו, או שיש חיוב רק להחיותם בדברים רגילים ומקובלים, מזון, חמצן, טיפול באנטיביוטיקה בעת זהומים, וכיוצא בזה, אך אולי אין חיוב לטפל בצורה של ניתוחים והחייאה – אם צריך? תשובה: לדעתי יש חיוב לטפל בהם כבאחרים, בלי שינוי, דהחיוב להחיות נפש מישראל איננו מותנה דוקא באנשים הבריאים בשכלם... כמו שמחללין את השבת אפילו על חרש ושוטה אף על גב דאינם בני מצוות. הרב אליעזר יהודה וולדינברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן פח

לבמה ששאל בילד שנולד במחלה שאם לא יטפלו בו הרופאים ברפואות ותרופות ימות הוולד ואם יטפלו בו ברפואות אפילו הכי יישאר בעל מום לפי דעת הרופאים, שלפעמים יישאר סומא כל ימיו או חסר דעה או יהיה לו שיתוק על רגליו רחמנא ליצלן. והרופאים שואלים לההורים אם לטפל בו ברפואות. מה הדין על ההורים להתנהג בדבר זה – אי מחויבים לרפאותו ולא להרהר על התוצאות מה יהא בסופו, או שמא אסור להכריח הוולד לחיות חיי צער ומכאובים כל ימיו ומוטב שהרופא לא יעשה כלום וה' הטוב יעשה כרצונו, ועל כל פנים להיות בשב ואל תעשה. תשובה: לפי עניות דעתי פשוט דחייב לרפאותו כל שיועיל לו הרפואה כמו לכל אדם, ואם יכול להצילו באבר אחד חייב להצילו. ואף שיסבול ייסורים, מכל מקום מצווה להצילו. וכמו ברודף דמותר להצילו בנפשו ואם אפשר באחד מאבריו ולא הצילו אלא בכל גופו עובר משום לא תעמוד אף דנשאר בעל מום אחרי זה, הכי נמי כן לעניין האי קטן. וכל שכן דלאחר שנולד שאז כבר הוא כחתן שלם ואפילו אעובר במעי אמו מחללין שבת ולדעת הר"ן ועוד ראשונים הוא משום העובר ולא משום האם והכא נמי הני וכל שכן לאחר שיצא לאוויר העולם והגם שעד שלשים יום לא יצא מכלל נפל מכל מקום לעניין לרפאותו אין נפקא מינה בין קודם שלשים לאחר שלשים וזה פשוט מאד. הרב מנשה קליין, שו"ת משנה הלכות, חלק ט, סימן ריז

לגאיתא בספר הקדוש מאור ושמש בריש פרשת וארא, מהרב הקדוש איש אלוקים מו"ה מנחם מענדיל זצוק"ל מרימנוב, על הגמרא (ברכות ה, א): נאמר 'ברית' במלח, ונאמר 'ברית' בייסורין, מה מלח ממתקת הבשר אף ייסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם וכו'. דהיינו, מה מלח אם מוסיף יותר מכשיעור, אי אפשר לקבל הנאה מהבשר, רק דווקא אם נמלח כשיעור, כך הייסורין יהיו ממוזגים שיהיה יכולת לקבלם ויהיו ממוזגים ברחמים, עד כאן לשונו הקדוש. והנה רש"י פירש: ולמה נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק? שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה. היינו שמשה רבנו – רעיא מהימנא, סמך מיתת שרה לעקידת יצחק כדי להמליץ טוב בעדנו ולהראות שעל ידי ייסורים ח"ו יותר מדי, מה נעשָה, שפרחה נשמתה. ועוד, באם כן נעשה בשרה, צדקת גדולה כזו, שבת ק' כבת כ' לחטא וכו' ושני חיי שרה כולן שווים לטובה, ומכל מקום לא יכלה לסבול ייסורים קשים, ומכל שכן אנחנו. עוד אפשר לומר שגם שרה אמנו עצמה שנתנה כל כך אל לבה מעשה העקידה עד שפרחה נשמתה, לטובת ישראל עשתה, להראות לה' איך אי אפשר לישראל לסבול ייסורים יותר מדי, ואפילו מי שבחמלת ה' נשאר חי גם אחר ייסוריו, מכל מקום חלקי כוחו מוחו ורוחו נשברו ונאבדו ממנו, מה לי קטליה כולו ומה לי קטליה פלגא. הרב קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד, אש קודש, פרשת חיי שרה

לדד. פג שסיכוייו לחיות סבירים אך הוא סובל או שהוא עלול לסבול מנזקים התפתחותיים בדרגות חומרה שונות – יש שכתבו שחובה לבצע כל פעולה לשם הצלתו, ללא קשר למצבו הרפואי העתידי, ואין להורים כל זכות למנוע ממנו כל טיפול שיאריך או ישפר את חייו, אפילו אם הטיפולים אגרסיביים, ואפילו אם הטיפולים עצמם עלולים לגרום למום חמור, כגון עיוורון. ויש שהוסיפו על כך, שעצם הזכות לחיים היא כה מהותית, שלמרות הייסורים הקשים, אנחנו אומרים שהיה מעדיף לחיות. ולכן, אם לפי שיקול דעת הרופאים הטיפולים להצלת פג כזה עשויים להצליח, והתינוק יוכל לחיות לפחות שנה שלימה, שהוא פרק זמן הנחשב כחיי עולם, יש לטפל בו. לעומת זאת, יש שכתבו שכיוון שאין לפג כזה חזקת חיים, במקרים שבהם יש חשש ממשי שחייו עלולים להיות מלאי ייסורים, ונראה שעדיף לו למות מאשר לחיות חיי ייסורים כאלה, וההורים מתעקשים על הפסקת הטיפול בו, אין חובה להמשיך ולטפל בו, ויש לנהוג בו למעשה כפי שפורט לעיל בסוף ההלכה הקודמת.

להטיפול בפגים בשבת

לובן שמונה אין מחללין עליו את השבת. בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו. שבת קלה, א

לז...על מה שעינינו רואים אנו סומכים. וכי אפשר או מותר להעלים עין מאמת זה שכבר יצאו אלפי ילדים כאלה מכלי אינקובטור והם חיים וגדלים אתנו?! ואין זה מכחיש כלל להוראת הש"ס ופוסקים דאסור אפילו לטלטל, דוודאי כיוון דבימיהם לא היה תקווה לזה ונדון מעיקרא לאבדן, הרי הוא כאבן ואסור לפקח עליו ואפילו לטלטל. מה שאין כן בזמנינו דיש תקווה גדולה ושכיחא להביאו לתחיה, גם לפי יסודות הש"ס מותר וחיוב לפקח עליו ומותר לטלטלו. הרב שמואל הלוי ואזנר, שו"ת שבט הלוי, חלק ג, סימן קמא

לחה. הכלל – מחללים שבת אפילו באיסורי תורה, לכל צרכי פג שנולד, כל שיש תקווה שיוכל לחיות.

לטו. יש מי שהורה שההגדרה של 'יוכל לחיות' היא כששיעור ההישרדות הוא לפחות 10%, ומכל מקום, אם רוצים לטפל בתינוק ששיעורי ההישרדות שלו פחותים מ-10%, אף על פי שאין חובה לטפל בו אפילו ביום חול, מותר אף לחלל עליו את השבת ואפילו באיסורי תורה, כיוון שעדיין יש סיכוי מועט שיחיה. ויש מי שכתב שאם סיכוייו לחיות הם 10% או פחות, אסור לחלל עליו שבת.

מז. כאשר ברור שהוולד לא יוכל לחיות, אין מחללים שבת לצורך טיפול בפג רק כדי להאריך את חייו. אף על פי שמחללים שבת לצורך חיי שעה של ולד שכלו לו חודשיו, פג שלא יוכל לחיות דינו כנפל ואין מחללים עליו שבת. ויש מי שהורה שלמרות האמור לעיל הרי בבית חולים, יש לחלל שבת לצורך הארכת חיי שעה אפילו של פג שלא יוכל לחיות, כיוון שבמקום שיש הרבה מטפלים, והדבר מסור לרבים, ואין כל אחד יודע להבדיל בין תינוק כזה ובין תינוק אחר שיש לו סיכוי לחיות, עלולים לזלזל בטיפולו של תינוק שיש לו סיכוי לחיות.

מאהתיחסות לשאיבת חלב בשבת עבור פג תובא להלן, פרק עב – 'הנקה בשבת', בפִּסקה 'שאיבת חלב אם בשבת וביום טוב לצורך התינוק', עמ' 328.

מבסדר קדימויות בטיפול בפגייה

מגרקע – פגייה היא מערכת יקרה מאוד, עקב הצורך בכוח אדם רב ומיומן ובמערכות רפואיות מתקדמות ויקרות. במערכות כגון אלה עולה השאלה של חלוקת משאבים רפואיים בכל חריפותה.

מדבמדינת ישראל יש פגיות רבות יחסית למקומות אחרים בעולם. על אף מספר הפגיות הרב, יש בעיה חמורה של תפוסה, ועודף ביקוש על ההיצע, בין הזקוקים לפגיות לבין מספר המיטות שאותן הפגיות מסוגלות לספק. חלק מהבעיה של עודף הביקוש נעוצה גם בטיפולי פוריות רבים שגורמים ללידות מרובות של תאומים ושלישיות. לרוב לידות מרובות עוברים הן מוקדמות, וגורמות לביקוש רב לפגיות.

מההלכות

מוח. כאשר באים לפנינו בעת ובעונה אחת שני פגים, עלינו להעדיף את הטיפול בפג שנמצא במצב פיזיולוגי טוב יותר, אשר סיכויי הצלחת הטיפול בו גבוהים יותר, על פני הטיפול בפג שאי אפשר להחיותו אלא לחיי שעה.

מזט. כאשר באים לפנינו פגים בזה אחר זה, והם במצב קליני זהה, היינו שאפשר להחיות את שניהם לחיי עולם, או שאפשר להחיות את שניהם לחיי שעה, חובתנו לטפל בפג שבא לפנינו ראשון. ראה גם בהלכה הבאה.

מחי. לדעת רוב הפוסקים, החובה לטפל במי שבא לפנינו ראשון – באדם שיש לו חזקת חיים – קיימת גם כאשר אי אפשר להחיותו אלא לחיי שעה, וזה שבא אחריו אפשר להחיותו לחיי עולם. לעומתם יש הסוברים כי אף על פי שחיי שעה נחשבים לחיים לכל דבר, וחובה להציל אדם גם לחיי שעה, והמאבדם הריהו כשופך דמים, בכל זאת הצלת אדם לחיי עולם נחשבת כפיקוח נפש. ואם כן, במצב של מחסור באמצעים או בכוח אדם מיומן יש לטפל בחולה שיחיה חיי עולם, אף שהדבר כרוך בהפסקת הטיפול בחולה שיחיה לכל היותר חיי שעה. למעשה, כאשר מדובר בפגים שאין להם חזקת חיים, נראה שיש להעדיף טיפול בפג שיש לו סיכוי לחיות גם על חשבון הפסקת טיפול בפג שאין לו סיכוי לחיות אלא מטפלים בו רק כדי להאריך את חייו.

מטביקור חולים אצל פגים

ניא. יש מי שכתב שיש מצוות ביקור חולים אצל פגים לפי המידה שבית החולים מאפשר, כשהיא נצרכת לטובת הפג. המבקר צריך להתייחס לשלושה תחומים – לוודא שהפג מקבל את כל הטיפול הנחוץ; להתפלל עליו ולבקש רחמים להחלמתו; לדאוג שלא יישאר לבדו. במקום שאין אפשרות לקיים ביקור מחמת מצבו של הפג או אילוצים אחרים, רצוי לקיים לכל הפחות קשר טלפוני עם הצוות המטפל.

נאלקיחת דם מפגים לצורך מחקר

נביב. אסור לקחת דם מפגים לצורך מחקר, למרות שייתכן שתוצאות המחקר יוכלו לסייע בעתיד להציל פגים אחרים. הכלל הוא שאין לסכן אדם אחד כדי להציל אדם אחר, וכמאמר חז"ל "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי". גם כאשר לוקחים מהפג דם, אין לקחת ממנו כמויות גדולות יותר לצורך המחקר כיוון שלקיחת דם יתר היא ספק סכנה, ואסור לסכן את חייהם של הפגים.

נגהתייחסות למילת פג תובא להלן, פרק עד – 'ברית מילה', בפִּסקה 'מילת פג', עמ' 350–349.

נדהתייחסות לקריאת שם לפג עוד לפני ברית המילה תובא שם, בפִּסקה 'קריאת שם לתינוק', עמ' 354–353.

נההתייחסות לפדיון הבן אצל פג, תובא להלן, פרק עה – 'פדיון הבן', בפִּסקה 'פדיון פג', עמ' 361–360.