ספר פוע"ה — כרך שלישי; הריון ולידה, חלק עשירי; לידה 70

בפרק זה עוסק במקרים טרגיים שבהם היולדת נפטרה בלידה וכן בטיפול ביילוד הנוטה למות.

גהתייחסות להפלות ולאובדן הריון הובאו לעיל בחלק התשיעי, פרק סא – 'הפלה טבעית', פרק סב – 'הפלה מלאכותית' ופרק סג – 'אובדן הריון מבחינה הלכתית, רגשית ואמונית', מעמ' 117 ואילך.

דיולדת שנפטרה בלידתה

האמר רב נחמן אמר שמואל: האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין ומקרעים את כריסה ומוציאין את הוולד. פשיטא... לא נצרכה, להביא סכין דרך רשות הרבים. ומאי קמשמע לן? דמספיקא מחללינן שבתא, תנינא: מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כנעני ספק ישראל – מפקחין עליו את הגל! מהו דתימא: התם הוא דהוה ליה חזקה דחיותא, אבל הכא דלא הוה ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא, קא משמע לן. ערכין, ז, א-ב

וואשמועינן שאפילו ספק פיקוח נפש זה שלא היה עדיין בחזקת חי לעולם, אפילו הכי דוחה שבת. הרב ישראל מאיר הכהן מראדין - ה"חפץ חיים", משנה ברורה, סימן של, ס"ק יח

זעובר המצוי בגופה של נפטרת זכאי להצלה. הוא חי המצוי במצוקה המונעת ממנו לחיות ויש לפתוח את הדלת בפניו. חייו העצמאיים של עובר מתחילים ברגע ששוב אינו תלוי באמו הורתו. ממילא, בו ברגע שהאם נפטרה, נכנס העובר למצב של חיות עצמאית. כך נוצר מצב בו בזמן חיי חיותה של האם, העובר הוא אמנם ירך אמו וחלק ממנה. אך מאידך גיסא – מיתת אמו היא שטר עצמאותו ומאותו הרגע ממש חי הוא לכל דבר, חי שיש להצילו מהקופסא הסוגרת עליו. משמעותה של השקפה זו מרחיקת לכת היא, שכן עולה ממנה כי אי הוצאת עובר מגופה של נפטרת דינה כאי הצלת נפשות ממש. העובר על כך, אף כי לא בא ממש לאיסור "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז), הנה מכל מקום בא לסניף של איסור זה. הרב יגאל שפרן, 'הצלת עובר המצוי בגופה של נפטרת', ספר אסיא, כרך ט, עמ' 292

חא. יולדת שנפטרה בלידתה או אישה מעוברת שמתה, מנתחים אותה כדי להציל את העובר שברחמה. בעבר היו דעות שלא ליילד יולדת שנפטרה כיוון שלא היו בקיאים בקביעת המיתה ועד שהיו בטוחים – ממילא הוולד היה מת, אך כיום אפשר לקבוע את פטירת האם וגם לוודא שהוולד חי, ולכן בוודאי יש ליילדה.

טב. יש לנתח את האישה כדי להציל את העובר גם אם אין ודאות שהעובר יוכל לחיות ולהתפתח בצורה רגילה, וגם אם הבעל של האישה הנפטרת מתנגד לניתוח.

יג. לפי דעת הסוברים שמוות מוחי מוגדר כמוות – אם האישה מתה מוות מוחי, יש לנתחה כדי להציל את העובר. אך לפי דעת הסוברים שמוות מוחי אינו מוגדר כמוות, דינה כאישה הנוטה למות, ואין היתר לנתחה כדי להציל את העובר. התייחסות לניתוח אישה מעוברת הנוטה למות כדי להציל את עוברה הובאה לעיל, פרק נח – 'הריון בסיכון גבוה', עמ' 37–38, הלכות ‎ט-‎י.

יאד. בכל המקרים הללו אין הבדל בין יום חול לשבת, ומחללים שבת כדי לנתחה ועל ידי כך להוציא את הוולד אפילו כשלא ידוע אם הוולד חי.

יבהתייחסות לכתיבת תעודת פטירה בשבת ליולדת שנפטרה בלידתה הובאה לעיל, פרק סו – 'לידה בשבת', עמ' 275, הלכה ‎צג.

יגיילוד נוטה למות

ידהפִסקה שלפנינו עוסקת בוולד שנולד בזמנו אך סובל ממומים קשים וסיכוייו לחיות קלושים.

טוהתייחסות לטיפול בוולד שנולד קודם זמנו וסיכוייו לחיות נמוכים מאוד הובאה לעיל, פרק סה – 'לידת פג', בפִסקה 'עד כמה צריך לטפל בפגים הנוטים למות או בפגים שעלולים להיות פגועים', עמ' 243–249.

טזהתייחסות לחילול שבת כדי להציל ולד שנולד קודם זמנו הובאה שם, בפִסקה 'טיפול בפגים בשבת', עמ' 249–250.

יזהתייחסות לחילול שבת כדי להציל ולד שנולד בזמנו וסיכוייו לחיות קלושים, הובאה לעיל, פרק סו – 'לידה בשבת', עמ' 262, הלכה ‎כט.

יחה. יילוד שנולד בחודש התשיעי ויש לו מומים קשים או תסמונת חמורה, ועל פי הידע הרפואי סיכוייו לחיות הם לכל היותר חודשים מעטים, יש מי שכתב שיש להאריך את חייו במזון ובסמי מרפא ובהחייאה, ולא לטפל בו בטיפולים הכרוכים בייסורים. ויש שהורו שאין להתערב בטיפולים מצילי חיים פולשניים ולא שגרתיים, כמו החייאה, ניתוחים או תרופות חריגות, אלא יש לתת לו אוכל ותרופות רגילות בלבד. לכל הדעות, ודאי שאסור לקרב את מותו.

יטו. מותר לתת לו שם לפני הברית, כדי שיהיה אפשר להתפלל עליו, אך עדיף לא לקרוא לו על שם קרובי משפחה החפצים בהנצחת שמם. וראה עוד להלן, פרק עד – 'ברית מילה', בפִּסקה 'קריאת שם לתינוק', עמ' 353–354.

כז. יש להתפלל עליו שלא יסבול, ושהקדוש ברוך הוא יעשה הטוב בעיניו.

כאח. יש מי שכתב שעדיף להשאירו בבית החולים ולא לקחתו הביתה, כיוון שהטיפול בבית החולים יותר מקצועי, וגם כדי למנוע התחזקות של הקשר הנפשי ליילוד הנוטה למות.

כבהתייחסות לברית מילה ליילוד נוטה למות תובא להלן, פרק עד – 'ברית מילה', עמ' 349, הלכה כא.

כגחילול שבת ליילוד עובר שנפטר ברחם

כדט. אישה שעוברה מת מוות תוך רחמי (Intra-uterine Death), בדרך כלל אין צורך לחלל עליה את השבת כדי לזרז את תהליך ההפלה. אך אם האישה בדיכאון קשה בגלל התינוק המת שברחמה, ויש חשש שתסתכן כעת אם נשאיר אותה במצבה הנוכחי עד לאחר השבת, מותר לחלל עליה את השבת, אפילו באיסורי תורה, כדי להפיל את העובר.

כההתייחסות לקבורה ולאבלות על תינוק שנפטר, מילת תינוק שנפטר וקריאת שם, הובאה לעיל, פרק סג – 'אובדן הריון מבחינה הלכתית, רגשית ואמונית', מעמ' 173 ואילך.

כוהתייחסות לנתיחה לאחר המוות לנפל או לתינוק שנפטר הובאה לעיל, פרק סא – 'הפלה טבעית', עמ' 130–131.

כזהתייחסות לשימוש באברי ולד שנפטר מיד לאחר לידתו הובאה לעיל, פרק סב – 'הפלה מלאכותית', עמ' 171, הלכה עט, ובפרק סג – 'אובדן הריון מבחינה הלכתית, רגשית ואמונית', עמ' 178, הלכה יד.