ההתיאור "חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים" יכול לבטא את התופעה שנקראת כיום תום הווסת או מנופאוזה (Menopause) – זמן הפסקת הווסת החודשית. התופעה יכולה לקרות בכל גיל בין 45 ל-55 , הגיל הממוצע של הפסקת הווסת הוא 48–49 . זו תקופת מעבר בחיי האישה, ובה השחלות מפסיקות בהדרגה לייצר את הורמוני המין הנשיים אסטרוגן ופרוגסטרון. תקופה זאת נמשכת בין שנתיים לעשר שנים. תום הווסת יכול לבוא בבת אחת, אך בדרך כלל הוא בא בהדרגה והוא כולל שינויים במחזור הווסת, אי סדירות בווסת ושינויים בעוצמת הדימומים. עקב הירידה בייצור האסטרוגן בתקופה זו, חל שינוי במאזן ההורמונים בגוף. שינוי זה גורם לעיתים לגלי חום, להזעה, לדפיקות לב חזקות וליובש בקרום הרירי המרפד את הנרתיק. כמו כן הוא עלול לגרום גם למצבי רוח משתנים, להפרעות בשינה, לעצבנות ולמתח, לעלייה במשקל ולהפרעות במערכת השתן.
ושימוש בגלולות למניעת הריון, עישון, מעמד סוציו-אקונומי נמוך ומאמץ גופני מתמשך הם גורמים שעשויים להשפיע על הקדמת הפסקת הווסת. לידות מרובות דוחות את מועד הפסקת הווסת.
זהתקופה שסביב הפסקת הווסת החודשית נקראת פרי-מנופאוזה. התקופה שלאחר הפסקת הווסת החודשית נקראת פוסט-מנופאוזה, והיא מתחילה להימדד 12 חודשים לאחר הווסת הטבעית האחרונה. תופעה של הפסקת הווסת לפני גיל ארבעים נקראת מנופאוזה מוקדמת. אצל נשים צעירות שעברו כריתת שחלות יש הפסקה מיידית של הפרשת הורמוני המין. נשים כאלה סובלות אף הן מתופעות גיל המעבר. תופעה זו נקראת מנופאוזה כירורגית.
טאפשר לטפל בתופעות גיל המעבר באמצעות טיפול הורמונלי חלופי שנמצא בשימוש מזה עשרות שנים, ומטרתו העיקרית להקל על הסימפטומים שקשורים בחוסר אסטרוגן. טיפול כזה מכיל אסטרוגן ופרוגסטרון, אך אצל נשים שאין להן רחם די בטיפול באסטרוגן בלבד. האישה יכולה לקחת גלולות או להשתמש במדבקות.
יבעבר היה מקובל להציע לכל אישה שהגיעה לגיל המעבר טיפול הורמונלי חלופי להקלת תסמיני גיל המעבר. מחקר רחב היקף מטעם מכוני הבריאות הלאומיים של ארצות הברית, שנקרא 'יוזמת בריאות האישה' (WHI – Women's Health Initiative), שהחל ב-1991 וכלל 160,000 נשים בגיל המעבר (50–79), הופסק בעיצומו ב-2002, לאחר קבלת ממצאים שהראו עלייה ניכרת (26%) בסיכון לחלות בסרטן השָׁד, ועלייה גדולה אף יותר (41%) בסיכון לחלות במחלות לב, כתוצאה מן הטיפול ההורמונלי. בעקבות פרסום הנתונים הללו וההד הציבורי שהתעורר בעולם בעקבותיו, הטיפול ההורמונלי החלופי הופסק כמעט לחלוטין. במהלך השנים נותחו הנתונים מחדש והתברר שהחיסרון העיקרי של המחקר היה שהרוב הגדול של הנשים שהשתתפו במחקר היו נשים מבוגרות מעל גיל 60 , שהשתתפותן במחקר התחילה לאחר שעברו יותר מעשר שנים מזמן הפסקת הווסת. לעומת זאת, אצל נשים שהתחילו את הטיפול בגיל צעיר יחסית (50–59) ובשנים הראשונות לאחר הפסקת הווסת נמצא שיפור ניכר בתסמיני גיל המעבר, ולא נראתה תוספת סיכון למחלות לב ולסרטן. לכן ההמלצה הרשמית כיום של איגודי גיל המעבר בארץ ובחו"ל אינה כוללנית אלא מותאמת לכל אישה בנפרד על פי נתוניה האישיים, ובעיקר על פי השאלה עד כמה היא סובלת מתסמיני גיל המעבר.
יאיש מי שניסח זאת כדלהלן – "יש לעשות בטיפול ההורמונלי שימוש מושכל. הטיפול מתאים לנשים הסובלות מתסמיני גיל המעבר באופן שמשבש את חייהן והן אינן מוצאות פתרון מתאים אחר. על נשים אלה להשתמש בטיפול הורמונלי במינון האפקטיבי הנמוך ביותר האפשרי, ולתקופת הזמן הקצרה ביותר האפשרית".
יבלמעשה, ההמלצה הרפואית על מגבלת זמן לטיפול הורמונלי חלופי שונתה, וההמלצה המעודכנת מנוסחת כדלהלן – "יש לדון עם כל אישה באופן אינדיבידואלי אחת לשנה בדבר המשך הטיפול ההורמונלי ולשקול את היחס בין התועלת לסיכון אצל כל אישה ללא כל מגבלה מוחלטת של משך הטיפול".
יגהתוויות נגד לטיפול הורמונלי חלופי – דמם נרתיקי ממקור לא ברור, סרטן רירית הרחם, דווקא לפני טיפול, סרטן השָׁד, מחלות כבד, קרישיות יתר, בשנה הראשונה אחרי אירוע לבבי.
ידתרופה נוספת שנכנסה לשימוש בשנים האחרונות נקראת סימידונה (Cimidona). היא עשויה ממקור צמחי – קוהוש שחור, והיא אמורה להקל על התופעות של גיל המעבר. על אף מקורה הצמחי, היא תרופה לכל דבר, וניתנת רק במרשם רופא.
טוהבעיה של יובש בנרתיק יכולה להיות מטופלת על ידי טיפולים הורמונליים מקומיים בצורת קרם או טבליות מיוחדות המוחדרות לנרתיק.
טזהתייחסות לטיפול באסטרוגן לפתרון בעיות של יובש בנרתיק הובאה לעיל בכרך השני, פרק כח – 'קשיים בחיי האישות אצל האישה', עמ' 85.
יזאוסטאופורוזיס (Osteoporosis) – דלדול עצם
יחתופעה של ירידה בצפיפות העצם, שגורמת לעצמות להיות דקות יותר, פריכות, ונוטות יותר להישבר. דלדול עצם מקומי עלול להיגרם על ידי פציעה, זיהום או דלקת, וכן מעודף סטרואידים.
יטבמהלך השנים לאחר המנופאוזה, עם הפסקת ייצור האסטרוגן והפרשתו, חלה האצה בתהליך של איבוד מסת העצם, תהליך שנמשך כמה שנים. הירידה במסת העצם גורמת לעלייה בשכיחות השברים, בעיקר בחוליות עמוד השדרה, בפרק הירך ובשורש כף היד. העצם היא רקמה חיה, והיא נבנית ומתפרקת. בגיל המעבר יש יותר התפרקות ופחות בנייה. העצם הספוגית היא היותר פגיעה. העצם החולה מתפרקת מתוכה, והחללים בתוכה מתרבים. כאמור לעיל, המקומות המועדים להישבר הם האגן, עמוד השדרה ופרק היד. בעמוד השדרה לפעמים אין שבר אלא "ספיגה" – העצם נספגת ומצטמקת. בכל שנה עלולה האישה לאבד 2 ס"מ מגובהה, ולעיתים נוצר גם כיפוף של הגב קדימה. מצב כזה של אוסטאופורוזיס והעלייה בסיכון להיווצרות שברים במקומות שצוינו הם גורם לתחלואה ולתמותה באחוזים גבוהים לאחר גיל המעבר. שליש מאוכלוסיית הנשים מעל גיל 65 סובלות משברים כתוצאה מאוסטאופורוזיס. המחקרים מראים שהמניעה קלה יותר מן הריפוי.
כהמניעה מתחילה באיזון משק הסידן ותיקון רמת ויטמין D בדם, לכן הטיפול הראשוני הוא בנטילת סידן וְוִיטמין D. בנוסף לכך, יש תרופות ייעודיות לטיפול ומניעת אוסטאופורוזיס.
כאכמו כן נמצא שטיפול הורמונלי לגיל המעבר במשך חמש שנים ומעלה תורם לירידה של 50% בשברים, ולכן אישה שמטופלת בטיפול הורמונלי אינה זקוקה בדרך כלל לטיפול תרופתי למניעת אוסטאופורוזיס, מלבד התוספות של סידן וויטמין D. אולם הטיפול ההורמונלי לא ניתן כהתוויה לטיפול באוסטאופורוזיס. לעומת זאת, הטיפול בתרופה הצמחית להקלת תסמיני גיל המעבר, שהוזכרה לעיל, לא נמצא כמונע אוסטאופורוזיס.
כבהתייחסות לדימומים כבדים בגיל הסמוך לגיל המעבר והאופנים השונים לטפל בתופעה הובאו לעיל, פרק פב – 'כריתת רחם ותחליפיה', מעמ' 20 ואילך.
מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרונים