ספר פוע"ה — כרך רביעי; גינקולוגיה, מחלות, חברה ומחקר, חלק ארבעה עשר; מחלות והשפעתן על פוריות ואישות 89

בההלכות המובאות בפרק זה מטרתן לבאר ולפרט כיצד בני זוג יכולים לסייע זה לזו בזמן מחלה של אחד מהם וכשהם אסורים. ההלכות הובאו כאן בתוך הפרקים שעוסקים במחלת הסרטן, כיוון שבמצבים רפואיים כאלה הצורך בסיוע רפואי או בסיוע בכלל בין איש לאשתו מצוי ושכיח.

גמבוא הלכתי

דוְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב. ויקרא יח, יט

הכל הבא על ערווה מן העריות דרך אברים או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר: "לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת" וגו' (ויקרא יח, ל), ונאמר: "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה" (שם, ו), כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערווה. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כא, א

ווהמצווה השנ"ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה: "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה" (ויקרא יח, ו), כאילו יאמר לא תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערווה. ולשון ספרא (אחרי מות, פרק יג, ב): " 'לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת' – אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב? תלמוד לומר: 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב' (ויקרא שם, יט). אין לי אלא בנִדה בל תקרב ובל תגלה, ומניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו? תלמוד לומר: 'לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת' ". ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה, שנג

זוהנה הרב מצא הברייתא הזו המפורשת ותלה דבריו באילן גדול. אבל כפי העיון בתלמוד אין הדבר כן שיהיה בקריבה שאין בה גלוי ערווה, כגון חיבוק ונשוק, לאו ומלקות ... נבין מהם כי אצלם זה האיסור מדרבנן ... אבל אין זה עיקר מדרש בלאו הזה אלא קרא אסמכתא בעלמא. השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה, שנג

חהראשונים נחלקו לגבי תוקף האיסור של חיבוק ונישוק ושאר מגע של חיבה בין איש ואישה האסורים זה לזו באיסור עריות, כולל איש ואשתו בזמן נִדתה – לדעת הרמב"ם וראשונים נוספים האיסור הוא מן התורה, ולדעת הרמב"ן האיסור הוא מדרבנן.

טוכל איסור עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, אף על פי שאין בו מיתה, רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור. רמ"א על שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות עבודת כוכבים, סימן קנז, א

יומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים, משמע קצת מדבריו (של הרמב"ן) דשרי (מותר) משום פיקוח נפש. אלא דאיכא למימר דלטעמיה אזיל (בהשגות על ספר המצוות, לא תעשה, שנג) דסבר דנגיעת נִדה אינה אסורה אלא מדרבנן, אבל להרמב"ם (ספר המצוות שם, והלכות איסורי ביאה, פרק כא, א), דנגיעת ערווה אסורה מן התורה, הכא אף על פי שיש בו פיקוח נפש, אפשר דאסור, משום דהווי אביזרא דגילוי עריות, וצריך עיון. רבי יוסף קארו, בית יוסף, יורה דעה, סימן קצה

יאואין נראה, דוודאי אף להרמב"ם ליכא איסור דאורייתא אלא כשעושה כן דרך תאווה וחיבת ביאה, כמו שכתבתי לעיל, סימן קנז, ס"ק י, מה שאין כן הכא. הרב שבתי כהן, שפתי כהן, יורה דעה, סימן קצה, ס"ק כ

יבומכל מקום משמע דאף הרמב"ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה ... וכן משמע להדיא ממה שכתב הרמב"ם ... "כל הבא על העריות דרך אברים או שחיבק ונישק דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה" ... אלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאווה וחיבת ביאה, וזהו דלא כבית יוסף, לקמן סוף סימן קצה. הרב שבתי כהן, שפתי כהן, שם, סימן קנז, ס"ק י

יגכל האיסורים שבתורה נדחים מפני פיקוח נפש מלבד שלוש העברות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לא רק האיסורים הללו עצמם, שיש בהם מיתת בית דין או כרת, אינם נדחים מפני פיקוח נפש, אלא גם כל איסור לאו שנובע מתוך האיסורים הללו. לכן למחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בשאלה האם נגיעה בעריות אסורה מהתורה או רק מדרבנן, יש השלכה מעשית בשאלה האם אפשר להתיר לצורך פיקוח נפש מגע בין איש לאשתו בזמן שהם אסורים.

ידמחלוקת נוספת שיש לה השלכה מעשית לשאלה זו היא האם לדעת הרמב"ם, נגיעה שאינה של חיבה כלולה באיסור התורה של "לֹא תִקְרְבוּ". לדעת בית יוסף, ייתכן שגם נגיעה כזאת כשהיא בין איש לאשתו נִדה אסורה מן התורה, ולכן תהיה אסורה גם במקום פיקוח נפש. לעומת זאת, לדעת שפתי כהן ברור שנגיעה כזאת אינה אסורה מן התורה גם לשיטת הרמב"ם, ולכן יש להתירה במקום פיקוח נפש, וייתכן שיש להתירה אפילו לצורך חולה שאין בו סכנה.

טוהרחקות שונות אחרות שנאמרו בין איש לאשתו, ואינן כוללות מגע, כגון להעביר מידו לידה, לכל הדעות הן מדרבנן.

טזא. אסור לאדם לגעת באשתו נִדה אפילו באצבע קטנה, והחמירו אף בהרחקות נוספות כדי למנוע מגע ביניהם, כגון להעביר חפץ מידו לידה.

יזב. האיסור על הבעל לגעת באשתו נִדה לרפואתה חמור יותר מאשר האיסור על אנשים אחרים לגעת בה לרפואתה, ולפיכך במקום צורך יותר קל להתיר לרופאים נגיעה באשת איש לרפואתה מאשר להתיר לבעל נגיעה באשתו נִדה. טעם הדבר הוא משום שלבעל יש יותר חיבה והנאה מקירוב בשר לאשתו, ויש חשש שאף נגיעה באשתו לצורך רפואי תהיה נגיעה של חיבה, בעוד אנשים אחרים, שאינם קרובים אליה, אין לבם גס בה, וכשכוונתם לרפואה רחוק הוא שיבואו להנאה בקריבה.

יחהיכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה. תרגום חופשי – מהו חסיד שוטה? כגון שאישה טובעת בנהר והוא אומר שאין זה ראוי להסתכל בה כדי להצילה. סוטה כא, ב

יטאותן שנזהרין מליגע בנשותיהן נִדות כשהן חולות, זהו חסידות של שטות. רבי משה איסרליש (רמ"א), דרכי משה הקצר, יורה דעה, סימן קצה

כ"וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ" (ויקרא טו, לג) – זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונים, עד שבא רבי עקיבא ולימד – אם כן, אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה. שבת סד, ב

כאג. כל מקום שבו הותר איסור משום פיקוח נפש, אסור לאדם להתחסד ולאסור, ואם עשה כן זו חסידות של שטות.

כבד. כמו כן, אסור לאדם להחמיר יותר ממה שקבעו חז"ל בהרחקות, ולהיפך, מצווה לקרב את אשתו אם הוא רואה שהיא מרוחקת ומצטערת. ופשוט שגם בנִדתה הוא חייב לאהוב אותה כגופו ולכבדה יותר מגופו.

כגה. ככלל, בתקופות שבהן ידוע שאחד מבני הזוג עשוי להזדקק לעזרה פיסית ולתמיכה מבן הזוג או מבת הזוג, רצוי לבדוק את האפשרויות הרפואיות לצמצם ככל האפשר את משך הזמן שבני הזוג אסורים כדי לאפשר תמיכה ומגע מבלי להיכנס לשאלות הלכתיות מורכבות. לדוגמה, לקחת גלולות למניעת הריון ברצף, כדי למנוע קבלת וסתות, או לקיחת סוגים מסוימים של פרוגסטרון. כמו כן, חשוב שבתקופה רגישה כזאת האישה תנהג באופן שעשוי להציל אותה מלהיאסר עקב ראיית כתמים.

כדטיפול אישה בבעלה החולה בזמן שהם אסורים

כהמי שהוא חולה ואשתו נִדה ואין לו מי שישמשנו זולתה מותרת לשמשו, רק שתיזהר ביותר שתוכל [להימנע] מהרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה לפניו, דמאחר שאין לו זולתה, אי אפשר שלא תשמשנו. רבי אשר בן יחיאל, שו"ת הרא"ש, כלל כט, סימן ג

כוו. ככלל, כשהבעל חולה, ואין מי שיכול לסייע לו זולת אשתו, מותר לה לסייע לו גם בזמן נִדתה, כגון להקימו, להשכיבו ולסומכו, ואפילו אם צריכה לגעת בו לשם כך, שכיוון שהוא חולה וחלש, אין חשש שיגיעו לאיסור ביאה. ומכל מקום, עדיף שלא תיגע בבשרו ממש אלא על ידי בגד או כפפות. הלכה זו אמורה גם בסיוע בבית וגם בסיוע רפואי מקצועי, כגון אם האישה רופאה או אחות, ואין שם רופא אחר, מותר לה למשש לבעלה את הדופק, וכן מותר לה להזריק לו זריקה או לקחת ממנו דם לבדיקה.

כזז. גם כשהתירו לאישה לסייע לבעלה, עליה להיזהר מרחיצתו ומהצעת המיטה בפניו. ואם אי אפשר אחרת, יש להתיר.

כחח. ההיתר לאישה נִדה לטפל בבעלה החולה קיים גם אם הבעל חולה במחלה שאין בה סכנה, כגון אם הבעל חולה במחלת עיניים, וצריך לפתוח את עיניו כדי לטפטף לתוכן טיפות, אך אין היתר כזה אם הוא סובל ממיחושים בלבד.

כטט. ההיתר לאישה נִדה לסייע לבעלה במצב כזה קיים לגבי כל צרכיו ולא רק בדברים שנוגעים לרפואתו, כגון בעל חולה שאינו יכול להניח תפילין, מותר לאשתו נִדה להניח לו תפילין, ותיזהר עד כמה שאפשר שלא תיגע בבשרו.

לי. כאשר הדבר הכרחי, מותר לאישה להחליף חיתולים לגבר, ומסתבר שכך הדין גם באשתו נִדה.

לאיא. ההיתר לאישה נִדה לסייע לבעלה הוא דווקא אם אין כלל מי שיכול לסייע לו, אבל אם יש מי שיכול לסייע, אפילו על ידי הדחק, אסור לאשתו הנִדה לסייע, אבל אינה חייבת לשכור לו מי שישמשנו.

לביב. גם כשמתירים סיוע באופנים מסוימים במקום הצורך, כפי שהתבאר בהלכות הקודמות, אין להתיר טבילה לאחר שבעה ימים ללא ספירת שבעה נקיים, כדין נִדה דאורייתא, ותסייע האישה לבעלה ללא טבילה עד זמן טבילתה כראוי.

לגיג. אסור לאשתו של אדם סומא לתת לו יד בזמן שהם אסורים כדי להדריכו וכדי שלא ייפול, ואפילו באמצעות כפפות, כיוון שמדובר במצב קבוע של עיוורון, וכן בהליכה שהיא זמן מתמשך ולא נגיעה אקראית חולפת, אך שניהם יכולים להחזיק במקל משני קצותיו כדי שתוכל להובילו, ואף יכול הבעל לתפוס בשרוול הבגד של אשתו כדי שתוליכנו, בתנאי שלא יגע בה.

לדיד. על אף האמור בהלכה הקודמת, אם האישה רואה שבעלה עלול ליפול או להתנגש במשהו, מותר לה לנגוע בבגדו כדי להדריכו, ואם יש צורך, מותר לה גם לנגוע בגופו.

להטו. ההיתר הוא אם הסומא יוצא לדבר מוכרח, כגון לצורך פרנסה, או לדבר מצווה כגון לתפילה או לשיעור, אבל אם יוצא רק לטיול שאינו מוכרח, מסתמא אסור אם יש סיכוי שאשתו הנִדה תצטרך לנגוע בו, והוא הדין כשהיא עיוורת ובעלה רואה.

לוטיפול הבעל באשתו החולה בזמן שהם אסורים

לזדווקא כשהוא חולה והיא בריאה שרי, דכיוון שחולה הוא, ליכא למיחש להרגל עבירה, דאין יצרו מתגבר עליו מפני שתשש כחו. אבל כשהיא חולה והוא בריא, איכא למיחש להרגל עבירה, שמא יתגבר יצרו עליו ויפייסנה. הרב ישראל איסרלן, שו"ת תרומת הדשן, סימן רנב

לחולפי עניות דעתי אין הדברים אמורים אלא בזמן שאין לה מי שישמשנה אלא הוא, דמחייבין ליה לשכור לה אשה שישמשנה, ואם חלה הוא לא מחייבין לה לשכור מי שישמשנו... ודכוותה אסר מהר"ר ישראל ... אבל בנידון דידן שהם במחבואה ואין שם מי שישמשנה, וכי יניחנה שתמות? אין זה דרכי נועם ... ואפילו חולי שאין בו סכנה, אני אומר שמותר, כיוון שאי אפשר אלא בו ... וחששא רחוקה היא שיבוא עליה מכמה טעמי ... ותו דאין זה דרכי נועם, שאפילו שאין לה סכנה עכשיו, אפשרי קרוב הוא שעל ידי שאין מי שישכיבנה ויקימנה תבוא לידי חולי שיש בו סכנה. הרב דוד בן זמרא, שו"ת רדב"ז, חלק ד, סימן ב

לטאשה חולה והיא נִדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה. הגה: ויש אומרים דאם אין לה מי שישמשנה, מותר בכל, וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך. אם בעלה רופא, אסור למשש לה הדופק. הגה: ולפי מה שכתבתי דנוהגין היתר אם צריכה אליו דמשמש לה, כל שכן דמותר למשש לה הדופק, אם אין רופא אחר וצריכה אליו ויש סכנה בחוליה. שלחן ערוך ורמ"א, יורה דעה, הלכות נִדה, סימן קצה, טז-יז

מלעיל ראינו שהפוסקים התירו לאישה לטפל בבעלה החולה, ובשעת צורך התירו לשם כך אפילו מגע. אחד הנימוקים העיקריים להיתר היה שכאשר הבעל חולה ותש כוחו, אין יצרו מתגבר עליו כל כך, ואין לחוש שיבואו לדבר עבירה, שאין דרך האישה להרגילו לדבר עבירה. לעומת זאת, כשהאישה חולה והבעל בריא, אם יתירו לו לגעת באשתו, יש חשש שיתגבר יצרו עליו ויבוא לדבר עבירה, כיוון שהיוזמה לקיום חיי אישות באה בדרך כלל מצד הבעל, ומלבד זאת, קיומם יכול להתאפשר גם כשהאישה סבילה. במצבים כאלה יש לדון האם הפוסקים המחמירים החמירו דווקא כשהאישה מוגדרת כחולה שאין בה סכנה, או שהם החמירו אפילו כשהאישה במצב של חולה שיש בו סכנה, עקב החומרה המיוחדת של איסור עריות שנאמר עליו: 'ייהרג ואל יעבור', וכפי שהתבאר כבר לעיל בפתיחת הפרק.

מאכשיש סכנה בחולי האישה

מבטז. אף על פי שיש מי שהסתפק האם מותר לבעל לטפל באשתו נִדה כשהיא חולה ולגעת בה, למעשה, הסכמת הפוסקים היא שאם האישה היא חולה שיש בה סכנה – מותר לבעלה לטפל בה, אפילו על ידי מגע, כיוון שמדובר בפיקוח נפש ובמגע שאינו של חיבה, וכפי שפורט לעיל, עמ' 113 , ודווקא כשאין אדם אחר שיכול לעשות זאת, ואין מוצאים אדם כזה אפילו בשכר.

מגיז. כמו כן, מותר לבעל שהוא רופא להזריק זריקה לאשתו נִדה כשהיא חולה שיש בה סכנה ואין רופא אחר שיכול לעשות זאת, ואף אם יש רופא אחר שיכול לעשות זאת, אך אינו מומחה כמותו לעשות זאת בלא נזק ובלא צער – מותר. וכך הדין גם לגבי פעולות רפואיות נצרכות אחרות, כגון מישוש הדופק או הוצאת דם.

מדיח. כמו כן, אישה נִדה שהיא חולה שיש בה סכנה, וצריך לסוך את גופה במשחה, אם אי אפשר שאחרים יטפלו בה, מותר לבעלה לעשות זאת, ואפילו אם צריך לסוך במקומות המכוסים.

מהיט. כאשר יש צורך בדבר, ואין אדם אחר שיכול לעשות זאת, מותר לאיש להחליף חיתולים לאשתו נִדה. ויש מי שכתב שאפילו כשאינה נִדה, יש לעשות את כל המאמצים למצוא אישה שתעשה זאת ואפילו בשכר, ואם אי אפשר – ישתדל לעצום עיניו בעת ביצוע פעולה זאת, טעמו – התורה חסה על כבוד האישה ואסרה אפילו תשמיש באור כדי שלא תתגנה עליו, קל וחומר בהחלפת חיתולים שהיא גנות גדולה.

מוכ. לכתחילה יימנע הבעל מלרחוץ את פניה, ידיה ורגליה של אשתו נִדה, כיוון שהם דברים של חיבה. ואם מחלתה מחייבת רחיצה, ובלא זה תסתכן, ישטוף אותה אך ללא נגיעה, ואם אי אפשר – ירחצנה ממש.

מזכא. בכל מקום שהתירו נגיעה, עדיף, אם אפשר, לבצע את הטיפול בכפפות או בהפסק בגד.

מחכב. אישה מחוסרת הכרה, יש שהורו שמותר לבעל ללטפה כשידו בכפפה למרות שהיא נִדה, אם הרופאים אומרים שיש חשיבות בריאותית לכך. ויש שאסרו, כיוון שמדובר בנגיעה של חיבה והבעל נהנה ממגע כזה, והוא איסור תורה של עריות שנאמר בו 'ייהרג ואל יעבור'. למעשה יש להציע להם שתעשה זאת אחת מקרובות משפחתה, כגון אמה או אחותה.

מטכשאין סכנה בחולי האישה

נכג. כשאין סכנה בחולי האישה התירו את כל ההרחקות שנועדו למנוע מלהגיע לנגיעה, כגון להעביר מידו לידה, אך אין להתיר נגיעה ממש. ההגבלות לנגוע באשתו החולה כדי לעזור לה קיימות גם כאשר האישה נמצאת בבית החולים, אף על פי שאין שם אפשרות של ייחוד.

נאכד. הפוסקים נתנו דוגמאות נוספות להרחקות שהתירו אותן אצל חולה נִדה שאין בה סכנה:

נב• להגביה ולהנמיך את מיטתה.

נג• להסיעה בכיסא גלגלים.

נד• לקשור את שרוכי נעליה או לרכוס את כפתורי בגדיה.

נה• ליטול את ידיה בבוקר או לפני הארוחה.

נוכה. כאשר יש צורך במגע ממשי, ואין אדם אחר שיכול לטפל באישה, נחלקו הפוסקים האם הבעל יכול לטפל באשתו נִדה: יש שאסרו, וכן פסק שלחן ערוך. ויש שהתירו, וכן פסק הרמ"א.

נזכו. לפי השיטות המקלות, כשאין אפשרות אחרת מותר לבעל להזריק זריקות לאשתו, לקחת ממנה דמים או לטפטף לה טיפות לתוך עיניה.

נחכז. יש מי שחילק בין סיוע שהבעל צריך להיות מרוכז בו, כיוון שאם לא ייעשה כיאות הוא עלול להזיק, כגון להקים את אשתו ולהשכיבה, שאם לא ייזהר היא עלולה ליפול ולהינזק, שיש להתיר אפילו כשהיא חולה שאין בה סכנה, כיוון שהבעל נחשב טרוד במלאכתו ואין חשש להרהור, לבין סיוע שאין צורך להיות מרוכז בו, כיוון שאין בו חשש לנזק אם ייעשה שלא כיאות, כגון מישוש הדופק, שהוא פעולה פשוטה לאיש מקצוע, ואין בו חשש כל כך לטעויות, ולכן אין להתירו אלא במקום סכנה, שכיוון שאין חשש לטעות שתגרום לנזק בפעולה, אין הבעל טרוד במלאכתו כל כך, ולכן עלול להגיע להרהור. ויש מי שחילק אחרת – בין פעולה רגילה של סיוע שיש להתיר במקום הצורך, לבין פעולה שיכולה להביא לידי קירוב גדול יותר, כגון מישוש הדופק שמתבצע במקומות המכוסים, שמותרת רק במקום סכנה. ויש שלא חילקו, ולדבריהם יש להתיר אפילו מישוש הדופק כשאין אדם אחר שבקי לעשות זאת כראוי.

נטכח. בכל מקום שהתירו פעולות רפואיות על ידי הבעל לאשתו נִדה, יש לעשות זאת בכפפות או בהפסק בגד ולא במגע ישיר. כך לדוגמה, כשהבעל חייב להזריק זריקה לאשתו נִדה, אפשר שהוא יזריק לה דרך פתח קטן שינקבו מראש בבגד, כך שהוא לא ייגע באשתו אלא הבגד יחצוץ ויכסה את מקום ההזרקה באשתו.

סכט. כל ההיתרים לסיוע במגע הם דווקא כשאין אישה אחרת שתסייע לחולה, אבל לכתחילה צריך למצוא אישה שתשמשנה, ואפילו בשכר, בכך שונה דינו של איש שמטפל באשתו מדין אישה שמטפלת בבעלה, אך אין צורך להוציא לשם כך את כל ממונו. וכל זה אם צריך לנגוע בה ממש, אבל אם צריך רק להושיט לה מאכל וכיוצא בזה, לא צריך לשכור אישה.

סאל. כאשר האישה עיוורת, יש מי שנראה מדבריו שדיני הסיוע של הבעל לאשתו בעת נדתה זהים לדיני סיוע של אישה לבעלה העיוור, שהובאו לעיל, עמ' 116 .

סבלא. אישה שחולה בטרשת נפוצה, ולעיתים מתוך חולשתה נוטה לסחרחורת ולחוסר שיווי משקל, וזקוקה לתמיכה מיידית כדי לא ליפול, מותר לה לקבל תמיכה מבעלה במקרה של תקלה פתאומית כשאין שם אחרים שיכולים לסייע לה, ויתמוך בה דרך הבגד, ומראש ישתדלו במידת האפשר להימנע ממצבי דוחק כאלה. אך אם יש צורך, מותר להם לצאת מביתם, גם אם יש סיכון מסוים שייתכן שתצטרך תמיכה.

סגעזרה משותפת לזולת

סדלב. מותר לבעל ולאשתו נִדה לעזור לחולה משותק, להעמידו ולהושיבו ולהוליכו, כששניהם משני צידי החולה. וכן מותר להם להרים יחד עגלת תינוק.

סהלג. יש להחמיר שהבעל לא יאכיל תינוק שנמצא ביד אשתו נִדה, ואם יש הכרח להאכילו כשהוא בזרועות אמו, מותר, אך ייזהר שלא יגע בה.