מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 26
אאמרינן בקדושת הכהונה: "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם", וגם שם אפשר לחקור, אם הלבשת הבגדים היא בתור סבה שניה, כלומר, דלא מה שהוא בן אהרן לבד גורם את קדושת הכהונה, אלא זה וזה - זרע אהרן והלבשת הבגדים - גורם, או דיש בזה רק סבה חיובית יחידה, הזרע אהרן, והבגדים באים רק בתור סבה שלילית. כלומר, דכיון שהוא מחוייב ללבוש את הבגדים בשעת עבודה ואינו לובש, זהי סבה שלילית לסלק ממנו באותה שעה את קדושת הכהונה ונחשב לזר.
בונ"מ, אם יצויר אופן שכזה שאין כלל המצוה של "בגדיהם עליהם", שלצד הראשון ס"ס אין עליו קדושת הכהונה, אבל לצד השני באופן שכזה יש עליו קדושת הכהונה, אף בלי בגדים.
גועי' בתוס' קדושין (ל"ו ע"א וע"ב) בד"ה הקבלות, שכתבו: "וא"ת, תיפוק ליה דכל הני אינן כשרות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים, דהא אמר בפ"ב דזבחים, דאפילו כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם? וי"ל, דמיירי שלבשו את הבגדים, א"נ י"ל, כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים", ורואים ברור דבזה הוי הספק.
דוכה"ג בהא דאמרינן לענין פיגול: "כהרצאת כשר כך הרצאת פסול, מה הרצאת כשר עד שקרבו כל מתיריו אף הרצאת פסול עד שקרבו על מתיריו", דבהרצאת כשר בודאי המתירים המה סבות בחיוב, אבל בהרצאת פסול שוב נופל הספק, אם גם בזה אמרינן דעבודות ביחד עם מחשבת הפיגול הן הסבות הגורמות לפיגול, או דזהו רק בשלילה דאם לא קרבו כל מתיריו זהי סבה לעכב את חלות הפיגול.
הובשני הדברים הללו יש לנו ציור בולט של סבה בשלילה.
וובנדון האחרון עוד החידוש יותר, דאע"פ דיש בזה מעין היקש "כהרצאת כשר כך הרצאת פסול", בכ"ז לא דמי לגמרי, דבהרצאת כשר הן סבות בחיוב וכאן רק בשלילה, ואין בזה סתירה להיקש, משום דס"ס בנ"ד אין הפסול, הפיגול, בא מעצם העבודות, שכשהן לעצמן הן עבודות המתירות, אלא בניגוד לעבודות, ולכן, אע"פ שגזה"כ הוא "דבעינן עד שקרבו כל מתיריו", בכ"ז אין זה רק דין בשלילה ולא בחיוב.
זוהנ"מ מהחקירה הזאת האחרונה, במקום דאיך שנימא נסתור את עצמנו, דע"י הפיגול לא יהיה קרבו כל מתיריו, ולהיפך ע"י שלילת הפיגול יהיה קרבו כל מתיריו, דבאופן שכזה מובן דנשאר תמיד הצד של העדר הסבה, והשאלה היא מהי בכאן הסבה ומהו העדר הסבה.
חוזהי באמת השקלא וטריא שבזבחים (מ"ב ע"ב): "מכדי כרת לא מחייב עד שיקרבו כל מתיריו וכו' והא כיון דחשיב ביה בפנים פסולה כמאן דלא אדי דמי, כי הדר מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקא אדי? וכו', רבא אמר, אפילו תימא בפר אחד ושעיר אחד לפיגולו מרצה ארבעים ושלש".
טובזה הוא השקלא וטריא אחרי דפיגולו קודם שקרבו כל מתיריו לא נפסל כלל כמבואר במל"מ (פי"ח מהל' פסוהמ"ק הלכה ז') ומבואר בתוס' מעילה (ד' ע"א), דכשזרק אמרינן איגלאי מילתא למפרע דנעשה פיגול תיכף משעת מחשבה, וזהו שהקשה המקשה איך יהיה פיגול, אחרי דע"י הפיגול לא יהיה קרבו כל מתיריו? והמתרץ, רבא, אומר אדרבא י"ל לאידך גיסא, דאם נימא דלא יהיה פיגול, הרי שוב יהיו קרבו כל מתיריו.