מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 27
אכל טומאה צריכה הכשר של משקים, ושם הלשון מוכח דאין זה גדר של שתי סבות גורמות, שנימא שהמשקה והשרץ ביחד הם שגרמו את הטומאה, אלא דהטומאה נעשה ע"י השרץ לבד והמשקה הוא רק הכשר לטומאה.
בובכ"ז יש הבדל, כפי שאמרנו, בין סבה מכשרת לבין סבה שלילית, כלומר, שרק השלילה שבה מעכבת.
גוזה הוא ההסבר בתוס' ב"ב (ב' ע"ב) ד"ה וחייב באחריותו, שכתבו "אע"ג דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק, נראה לר"י, דהאי חשיב היזק ניכר, שהרי ניכר הוא שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה, ומטמא אע"פ שרואין השרץ על הטהרות לא חשיב היזק ניכר, דמי יודע אם הוכשרו", ולכאורה קשה, הלא גם בכלאים רק אז אסור אם נתיאשו כמו שאמרו: "נתיאש הימנה ולא גדרה הר"ז קידש וחייב באחריותו"?
דאכן, זהו ההבדל בין סבה הכשרית ובין סבה שלילית כנ"ל, דהיכא דנתיאש הימנה ולא גדרה פירש בתוס' שם "דוקא נתיאש אבל לא נתיאש ועוסק כל שעה לגדור, אע"פ שהוסיף מאתים מותר", ובכן, שם לא היאוש הוא האוסר אלא אדרבא, ה"עסק כל שעה לגדור" הוא סבה מתרת, וכשאין סבה המתרת, ממילא אסור מצד איסור כלאים, ובכן, בטומאה כל זמן שלא נתברר שהוא מוכשר אין זה היזק ניכר, אבל בכלאים, כ"ז שלא נתברר שהוא עוסק לגדור נקרא שפיר היזק ניכר.
הועיין בחולין (קי"ח ע"א) מחלוקת רב ור' יוחנן, שרב סובר "יש יד לטומאה ואין יד להכשר, ור' יוחנן אמר, יש יד לטומאה ולהכשר", והמחלוקת היא, כפי שאומרים שם, גם בקרא וגם בסברא, "מר סבר, הכשר תחילת טומאה היא, ומר סבר הכשר לאו תחילת טומאה היא", והלכה כר' יוחנן, ובכן הכשר תחילת טומאה היא, ואפשר דבזה גופא היא המחלוקת, אם לחשוב את ההכשר בתור סבה הכשרית וזה "תחילת טומאה", או לחשוב את זאת רק בתור סבה שלילית, כלומר, ששלילת ההכשר מעכבת את הטומאה וזה "לאו תחילת טומאה".