מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 29
אהמחלוקת של אביי ורבא בבעל חוב, שאביי סובר "למפרע הוא גובה" ורבא סובר "מכאן ולהבא הוא גובה" (פסחים ל' ב'), גם כן אפשר להסביר רק עפ"י המדה הנ"ל, המדה של "שתי סבות".
בדהנה אמרינן שם "כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כו"ע לא פליגי, דאתי מלוה וטריף וכו', כי פליגי דזבין מלוה ואקדיש מלוה, אביי אמר למפרע הוא גובה, כיון דמטי זמניה ולא פרעיה איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי, ושפיר אקדיש ושפיר זבין, ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה, כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסלק להו בזוזי אשתכח דהשתא קא קני".
גויש מקשים לאביי, דס"ל למפרע הוא גובה, אמאי אינו גובה מהלוקח גם הפירות שאכל כמו לקח מגזלן? ואין לומר דזה הוי מטעם שיור, כלומר, שהלוה שייר לעצמו בשעת שעבוד, דהשיעבוד הוא משייר לעצמו, דמה נאמר בשיעבוד שנעשה מצד דין תורה, כמו מזיק ושאר חיובי תורה, דשם לא שמין הגדר שיור ומדוע לא יגבה שם אף הפירות? ועוד יותר קשה על מה שכתבו בתוס' ב"ק (ל"ג א') כשהקדיש הניזק בשור תם, לר' ישמעאל דבע"ח הוא, שאפילו למדס"ל למפרע הוא גובה, שבח דמזיק הוא, ולא קדוש עד שיגבה, ובהקדש הרי לא שייך כלל לומר, שהגוף קדוש מעכשיו והפירות לאחר זמן כמבואר ברמ"א חו"מ סי' רנ"ז משום דינקי משדה הקדש?
דומקשים גם מטעם ברירה, זאת אומרת, דאיך שייך לומר למפרע הוא גובה, אחרי דהלוה יש נכסים הרבה, ובשעת ההלואה לא מבורר מאיזה שדה יגבה, ועלינו לומר אח"כ, דמה שגבה אח"כ איגלאי מילתא למפרע, וזה ניחא רק למאן דס"ל יש ברירה?
הוברור דגם מחלוקת זו מקורה בהגדר דשתי סבות, והשתי סבות בכאן הן ההלואה והגוביינא, וגם בכאן יש להסתפק ממילא, אם הסבה הראשונה פועלת בכח והשניה בפועל - זוהי סברת אביי, - או דהסבה הראשונה רק מכשירה לסבה השניה, והיא - הסבה השניה, היא הגורמת גם להבכח וגם להבפועל.
וזאת אומרת, דבזה ודאי גם אביי מודה, שא"א לומר דהסבה הראשונה, ההלואה, תסבב גם את הבפועל של הקנין, דס"ס שיעבוד הוא מושג לחוד וקנין הוא מושג לחוד. ואמנם אביי לא אמר "למפרע הוא קונה", אלא "למפרע הוא גובה", כלומר, דהקנין בפועל נעשה בודאי אחרי הגביה, אבל ההלואה גופא גורמת כבר קנין בכח ואחרי הגביה יוחלט לו בפועל, ורבא סובר, דההלואה היא רק סבה מכשרת, שהגביה, הסבה השניה, תגרום גם את הבכח וגם את הבפועל.
זוממילא מובן, שהפירות גם לאביי הוא להלוה עד הגביה.
חויוצא מזה, דאף בעלות בכח סגיא להקדש, ואע"פ שגם הנגזל אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו, אך באמת שם חסר להנגזל, כ"ז שהגזלה ביד הגזלן לא רק ההשתמשות בפועל אך גם הבעלות בכח, מכיון שיש להגזלן זכיות ידועות גם בדין לעשות את הדבר בשינוי וכדומה, ואף טרם שקנה את הדבר בפועל ממש ע"י שינוי וכדומה, אבל עכ"פ הזכיות בכח, יש לו בודאי תיכף משעת הגזילה, והזכיות שיש להגזלן בכח מחסירות הן ממילא מהזכיות של הנגזל גם בכח, והראי', דבקרקע שאינה נגזלת יכול הנגזל להקדיש אף בשעה שהקרקע נמצא בפועל ממש אצל הגזלן, אלא מכיון שאין לו, להגזלן, זכיות בכח בדין אין בזה מניעה לחלות ההקדש של הנגזל. ועיין בפנ"י, שע"כ מיירי כאן בקרקע, ובזה, כיון דלאביי יש לבע"ח הזכיות המלאות בכח שפיר יכול לאקדושי.
טומה שנוגע לקושיא מטעם אין ברירה, הנה אחרי שכבר ביארנו במק"א, דהמחלוקת, אם יש ברירה או אין ברירה, היא אם מהבפועל שאח"כ מתברר הבכח שבדבר, דגם למדס"ל יש ברירה אין הכוונה, שמכיון שהיום הוא מבורר בפועל, גם אתמול היה מבורר בפועל, דאי אפשר להכחיש את המציאות, אלא דאנו אומרים מכיון שהיום הוא מבורר בפועל גם אתמול היה מבורר בכח, או כלשון רש"י "שעמד להתברר", ואמנם תמיד מתהוה הבפועל מהבכח, והמחלוקת, יש ברירה או אין ברירה, היא אם יש גם ציור באופן מהופך שהבכח יתהוה מהבפועל, אבל עד כאן לא פליגי, אלא במקום שאין סבה מיוחדת להבכח שבדבר אלא הסבה שגרמה את הבפועל, כמו למשל בשני לוגין שאני עתיד להפריש, דלפני הפרשה אין כלל דין של תרומה אפילו בכח, וכן ב"שאיזה שארצה אגרש", דלפני הברור אין כלל גט לא בפועל ולא בכח, וכדומה בכל עניני ברירה, משא"כ כאן, דיש סבה מיוחדת להתהוות הבכח שבדבר, דזהו גופא מחדש אביי, דשיעבוד הוא מושג של בכח המתהווה מסבת ההלואה גרידתא, ואיננו צריכים להבפועל - הגוביינא - שע"י יתהוה הבכח, שזה כבר היה מצד הסבה הראשונה לבד, שם אין מי שיאמר דאין ברירה.
יאבל עכ"פ גם בזה יש לנו ציור של שתי סבות, שהראשונה גורמת את הבכח שבדבר והשניה - את הבפועל.
יא[ועי' במדה א' "סבה ומסובב" ששם דברנו ע"ד השיעבוד והגוביינא, שיש להסתפק בזה מהי הסבה ומהי המסובב שבזה, אבל בעוד ששם דברנו ע"ד היחס שבין השיעבוד והגוביינא אנו מדברים כאן, ע"ד היחס שבין ההלואה ובין הקנין, כי יש בזה ארבעה דברים. א) ההלואה. ב) השיעבוד. ג) הגוביינא. ד) הקנין. וההלואה היא הסבה הראשונה והקנין הוא המסובב האחרון].