מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ג; שתי סבות 37
אהקטרת אימורין בקדשים. לכאורה, גם זהו בכלל סבה המתרת, כלומר, שלא העבודות מהשחיטה עד הזריקה בלבד מתירות את הקרבנות, אך העבודות הנ"ל ביחד עם ההקטרה, מאחרי שלפני ההקטרה הבשר אסור באכילה.
באך עיין בתוס' זבחים (מ"ג ע"א) ד"ה והלבונה שכתבו "ואע"ג דשייך פגול באימורים וכמה דלא מיקטרי אימורים כהנים לא מצי אכלי, מ"מ לא חשוב מתיר, כיון דאם נטמאו אימורים שרי בשר באכילה", כלומר, דאין זו משמשת בתור סבה חיובית אלא רק בתור העדר הסבה, כלומר, דעצם ההיתר נעשה ע"י הד' עבודות בלבד, אלא שהאימורים כ"ז שהם קימים משמשים בתור עיכוב שמעכבים את ההיתר, והראי': כשנאבדו או הוטמאו מותר גם בלאו הכי, באופן שההקטרה משמשת רק בתור העדר הסבה שע"י זה אין כבר סבה לעיכוב.
גכאן יש לנו שוב הציור של שתי סבות, שהאחרונה משמשת רק באופן שלילי, כלומר, שההיפך מזה שולל את התוצאות של הסבה הראשונה.
דויש לזה יסוד הגיוני, שאי אפשר לחשוב בתור סבה חיובית פעולה בדבר, במקום שיש אפשרות להתוצאות החיוביות גם בלי הדבר כלל, כלומר, שאי אפשר לחשוב את הקטרת האימורין בתור סבה חיובית, מאחרי שאפשר גם בלי האימורין כלל.
הוע"ז סובבת השקלא וטריא בזבחים (י"ג ע"א) "יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא בזריקה לבד, מנין לרבות שחיטה וקבלה? ת"ל אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו לא ירצה, בקדשים המביאים לידי אכילה הכתוב מדבר, יכול שאני מרבה אף שפיכת שירים והקטרת אימורין? ת"ל, ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב זריקה בכלל היתה למה יצתה? להקיש אליה לומר לך מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה ומעכבת כפרה, אף כל עבודה ומעכבת כפרה, יצאו שפיכת שיריים והקטרת אימורים שאין מעכבין את הכפרה", כלומר, מעיקרא ס"ד שאין הבדל בין מתיר אכילה ובין מעכב אכילה, ולבסוף אסקי שהפיגול הוא רק בסבות המתירות בחיוב, ופעולה שהוא רק בבחינת מעכבת זוהי רק העדר הסבה.
וומזה אנו למדים, שהוא הדין גם כן בשפיכת שיריים, שהשפיכה אינה נחשבת לסבה המתרת אלא להעדר הסבה.
זויש להסביר עוד ביתר הסבר בטעמו של דבר, דלא נחשבה הקטרת האימורין לסבה חיובית, כי כל סבה חיובית גדרה היא שכח הסבה בהמסובב, אבל אם אחרי שיצתה הסבה מכח אל הפועל כבר אין המסובב זקוק כלל לכח הסבה, אי אפשר לחשוב סבה כזו בתור סבה חיובית, והציור הזה יש לנו בהקטרת האימורים ושפיכת שיריים שלאחרי הפעולה, ההקטרה והשפיכה, כבר ההיתר של הבשר לא דרוש להן כלל, דבין כך ובין כך הוי נאבדו.
חועלינו להדגיש, אע"פ שבכל מקום בסבה ומסובב הנה אחרי שחל המסובב כבר אין אנו זקוקים לסבה, ובהתבטלות הסבה אחרי כך לא נתבטל המסובב, אבל ההבדל הוא בזה שבכאן לא רק אחרי שחל המסובב, אלא תיכף, כשיצאה הסבה מכח אל הפועל כבר אין אנו דרושים לה, וליתר דיוק: שאע"פ, שכאמור, אין המסובב - אחרי שחל - דרוש עוד לסבה, אבל ס"ס הוא דרוש לכח הסבה, כי רק מכחה התהוה, משא"כ בנ"ד, שאפילו לכח הסבה לא דרוש, ובכה"ג אין זו סבה חיובית אלא שלילית, כלומר, שאי ההקטרה או אי השפיכה הן הן המעכבות את ההיתר.
טועי' בס' החינוך פ' צו מצוה קמ"ד שכתב "מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שאין חיוב כרת אלא לאוכל מן הקרבן החלק שיש בו לאדם או למזבח ממנו, אבל מן החלק ממנו המתיר לקרבן אין חייבין עליו כרת משום פיגול - וכו' - אבל האוכל כזית מבשר הקרבן או אפילו מהאימורין חייב כרת משום פיגול, כי הדם הוא המתיר אימורין למזבח, ואחר המתיר ראשון אנו הולכין בדין זה לחייב האוכל בכל השאר, לפיכך חייב האוכל אף מן האימורין, ואע"פ שהם ג"כ מתירים הבשר לאדם אין בכך כלום, שאחרי הדם שהוא המתיר ראשון אנו הולכים כמו שביארנו", ונראה, לכאורה, שהוא סובר, שהקטרת האימורין כן נחשבת לסבה המתרת בחיוב, וכל הטעם הוא מפני שהדם הוא המתיר הראשון, אבל אפשר שלזה גופא הוא מכוון, דבאמת, בכ"מ אנו מביטים יותר על האחרון מעל הראשון, אלא משום דרק הראשון, עבודת הדם, בא בתור סבה מתרת בחיוב, והאחרון, ההקטרה, הוא רק בשלילה כנ"ל.