מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ד; סבה אריכתא 5
אובזה אפשר למצוא תירוץ שמספיק על הקושיא הידועה (עי' בריטב"א קדושין ע"ז ע"ב): מדוע אמרינן בנתנבלה ביוהכ"פ דאין איסור נבילה חל על איסור יוהכ"פ, הלא בנבילה חייב מלקות גם על אכילת כזית, וביוהכ"פ רק על ככותבת, וא"כ יחול איסור נבילה מצד איסור מוסיף, כמו בנשבע שלא יאכל נבילות וטריפות בחצי שיעור, דחייב על שבועתו מצד איסור מוסיף, אע"פ שבעצם האיסור אינו מוסיף, דחצי שיעור אסור מן התורה, אלא מפני ההוספה של מלקות?
באך לפי דברינו דזהו גופא מחדש ר' יוחנן, דכל השיעור מתחלתו ועד סופו הוא סבה גורמת גם למלקות, וממילא, יש בכל משהו חלק מן האיסור, ולכן לא שייכת מלקות רק כשיש בכל השיעור מתחלתו ועד סופו סבה למלקות, אבל בנ"ד, בנבילה על יוהכ"פ, דעל חצי שיעור של נבילה בודאי אין איסור נבילה, מטעם דאין איסור חל על איסור, דהא בחצי שיעור לא שייכת הוספה של מלקות, ובנוגע לאיסור לבד, הלא יש כבר האיסור של יוהכ"פ, ממילא שוב ליתא מלקות על נבילה גם בשיעור שלם, דכאמור, צריכה להיות הסבה של מלקות בכל השיעור מתחלתו ועד סופו, וביותר לפי ה"נקודה הנפלאה" של הרמב"ם בכריתות, דכל איסור מוסיף הוא בגדר מיגו, דכיון דבכל האופנים יחול חלק ההוספה, ממילא חל ג"כ החלק שאין בו משום ההוספה, אבל כאן, אם לא יועמד מקודם שם האיסור אף על חצי שיעור, לא יצויר כלל מלקות אף על שיעור שלם.
גוזהו ההבדל בין כל האיסורים לשבועה, דבכל איסורי האכילה של התורה, שהאיסור הוא בעצם האכילה, הנה לא השיעור הוא סבת האיסור, אלא האכילה בעצמה, והשיעור הוא רק שיעור של הסבות, כלומר, דשיעור אכילה שכזו מתחלתו ועד סופו, הוא סבה להמלקות, משא"כ בשבועה, דאין האיסור מצד האכילה כשהיא לעצמה, אלא מצד עבירת שבועתו, הנה השיעור זהו גופא כל הסבה, כלומר, דאם נשבע שלא יאכל משהו הנה זוהי סבת האיסור שאכל משהו ועבר על שבועתו, וכמו דלא שייך בשבועה לומר דחצי שיעור אסור מן התורה, ואם נשבע שלא יאכל ככר שלם, אין כל איסור אם יאכל חצי ככר, משום דבכאן החצי ככר אין זה חצי שיעור של איסור, משום דכל סבת האיסור הוא דוקא האיסור שלם - כך ג"כ כשאכל כל השיעור שקבל עליו בשבועה, אין עלינו לומר דכל השיעור מתחלתו ועד סופו הוא הסבה הגורמת, דהא הסבה הגורמת איננה בין כך ובין כך באכילה כשהיא לעצמה, אלא בעבירה על דבריו, ודבריו היו על שיעור שלם שקבל.
דבקצור: בכל איסורי אכילה שבתורה הנה לא השיעור הוא סבת האיסור אלא שיעור של סבות, כלומר, דבכל משהו יש סבת האיסור, אלא דחיוב מלקות מתהוה ממספר סבות עד שיעור שכזה. לא כן באיסורי אכילה שמתהוים מדבריו כמו שבועה, שם השיעור כמה שקיבל עליו זהו גופא סבת האיסור, דסבת האיסור היא מה שעבר על דבריו, ודבריו היו על שיעור ידוע.
הוגם זה דהא בהא תליא, דבאלה הדברים שחצי שיעור אסור מן התורה, הנה כל השיעור מתחלתו ועד סופו הוא סבה לחיוב מלקות, ולא כן בדברים שלא שייך שם חצי שיעור אסור, שם ג"כ חיוב המלקות בא רק מגמר השיעור.
וולכן רק בשבועה על נבילות וטריפות בחצי שיעור אפשר לבוא מצד איסור מוסיף, אבל בנתנבלה ביוהכ"פ לא שייך כלל לבוא בזה מצד איסור מוסיף, כנ"ל.
זובזה אפשר לתרץ ג"כ את קושית הפלתי בסי' כ"ז (סקי"ג) דמקשה אמאי ליכא איסור בשר בחלב בחצי זית נבלה עם חצי זית חלב הא כיון דבנבלה ליכא אלא ח"ש מצי למיחל עליו איסור בשר בחלב כשהוא זית שלם מצד צירוף חצי זית חלב? ומובן מאליו דאותו התירוץ הנ"ל מתרץ גם כן את הקושיא הזו.