מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — א; סבה ומסובב 15
אההלכה הפסוקה דטעם כעיקר בתערובות איסור בהיתר בלח בלח, ואנו צריכים לששים של היתר כדי לבטל את האיסור, ועיקר הלמוד הוא מבשר בחלב.
בולכאורה, גם היסוד המוסכם הזה אית ליה פרכא עצומה, סוף סוף מאי ההבדל בין יבש ביבש ובין לח בלח, שבהראשונים אנו אומרים שבטל ברוב, - ולפי שיטת הרבה ראשונים האיסור גופא נהפך להיות היתר - ובין לח בלח שבעינן דוקא ששים, נהי שטעם כעיקר. אבל סוף סוף לא חמור מעיקר גופא, וכשם שבעיקר גופא אם יש רוב עיקר של היתר הוא מהפך את האיסור גופא להיות היתר, כך היה עלינו לומר גם בטעם שרוב הטעם של היתר יהפוך את הטעם של איסור להיות היתר, דס"ס גם בטעם הרי אי אפשר להכחיש, שאם יש רוב עיקר היתר יש גם רוב טעם היתר? ומה ענין טעם כעיקר דאורייתא שיאסור ששים דוקא?
גוליכא למימר דזהו גופא גזה"כ, שאנו לומדים זאת מבשר בחלב לאסור בנותן טעם ואפילו יש בחלב רוב כלפי הבשר? אך באמת גם משם אין ראיה, דהא כבר שאלו האחרונים על עצם הענין של בשר בחלב דבטל בששים, הא קי"ל דהיתר בהיתר לא בטיל? ומתרצים, דכשיש ס' אז לאו מטעם בטול אתינן בזה, אלא דהוה כאילו נאבד האיסור לגמרי ומתפשט בכולו, וא"כ הלא אין ראיה כלל מבשר בחלב, דלעולם אימא לך, נהי דטעם כעיקר דאורייתא, אבל כשם שהעיקר גופא נהפך להיות היתר ברוב עיקר של היתר, כך גם טעם האיסור נהפך להיות היתר כנ"ל, אלא בבשר בחלב שאי אפשר לבוא מטעם ביטול, שהגדר הזה הוא רק לבטל את הדין ולא את המציאות, ע"כ אנו צריכים לששים, שאז כאילו נאבד עצם המציאות, משא"כ באיסור בהיתר שאפשר לבוא מטעם ביטול ברוב?
דאכן באמת גם בזה אנו מוצאים את ה"נקודה הנפלאה" של הרמב"ם, כי בביטול ברוב יש גם כן סבה ומסובב, רוב ההיתר הוא הסבה, והאיסור המבוטל הוא המסובב, אמנם במציאות בודאי שהסבה קדמה כי מקודם היה ההיתר ואח"כ בא האיסור בתוכו, אבל באמת יש בזה גם סבה ומסובב עיוניים, כאשר כבר נתבאר, דכל ביטול ברוב הוא לא במציאות אלא בדינא, והסבה העיונית בזה הוא מה שההיתר הוא היתר גם חרי התערובות, ממילא נעשה גם האיסור גופא להיתר, ואע"פ שבזה אין קדימה בזמן, כי תיכף כשנתערב נעשה גם האיסור היתר, אבל לסבה עיונית לא בעינן קדימה בזמן אלא קדימה בעיון, כ"ז שייך רק במקום שאנו באים לדון רק מצד תערובות איסור בהיתר, אבל בטעם כעיקר, הנה לא מצד התערובות אנו באים בזה, אלא שבההיתר גופא יש טעם איסור וטעם כעיקר, ונמצא שטרם שאנו מניחים שהאיסור גופא נהפך להיות היתר, אין כלל היתר בזה במציאות, דבכל ההיתר נתפשט הטעם איסור, שעליו נאמר טעם כעיקר, ואע"פ שהא בהא תליא, זאת אומרת, שאם נניח שכן נתבטל האיסור לא יהיה כלל הדין של טעם כעיקר, אבל, כאמור, שגם בסבה עיונית צריכה תמיד הסבה להיות קודם המסובב, ובנ"ד אף טרם שאנו באים שהאיסור נהפך להיות היתר צריך להיות היתר במציאות, משא"כ בנ"ד, שטרם שאנו מניחים את הביטול אין כאן היתר כלל אלא שכולו איסור, אם מצד העיקר ואם מצד הטעם כעיקר.
הוכדאי להדגיש, שכל המושג טעם כעיקר הוא בא על ההיתר, דהא עצם האיסור הלא הוא אסור מצד העיקר שבו, אלא שטעם כעיקר בא לאסור דוקא את ההיתר, ונמצא דטרם הביטול הלא אין כלל היתר במציאות.