מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ה; שתי סבות המתנגדות זו לזו 22
אונשוב לההבדל בין עיקור לבין גלוי, הנה הנחנו דחכם עוקר הנדר מעיקרו, זהו לא בבחינת גלוי, שאיגלאי מלתא למפרע שלא חל כלל הנדר, אלא בבחינת עיקור, שזאת אומרת, שהדבר כן היה, אלא שנתעקר.
בובתור דוגמא מספיקה להבדל שבין שתי הבחינות האלה די אם נביא בזה את הר"ן בנדרים (פ"ז ע"א) שכתב "ומהא שמעינן, שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם בכל כרחו ואינו יכול לעכב, אע"פ שיכול לשאול על נדרו, כיון דהשתא מיהא לא איתשל, מיהו היכי דאיתשל חייבים לשלם, דכיון דחכם עוקר את הנדר מעיקרו הויין להו הנך פירי כאילו לא איתסרו עלי' מעולם". הרשב"א, "ואני מסתפק בזה, לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו, ואע"פ שהאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל, שאינו מוצא שאלה בהפקר".
גובכאן אנו רואים באופן בולט את ההבדל אם אנו מפרשים את הגדר חכם עוקר את הנדר מעיקרו בתור איגלאי מלתא למפרע, שלפ"ז בודאי צדק הרשב"א, ובין אם נפרשו בתור עקור דאם רק עוקר את מה שכבר מתקיים, וכיון באוסר הנאת פירותיו על עצמו, נסתעף כבר מדין הנדר גם דין ממוני, שזהו ההפקר, הנה לחכם יש רק כח לעקור נדר ולא לבטל דין ממוני.
דויש ג"כ לומר ששניהם סוברים שזהו רק בבחינת עקירה ולא בבחינת גלוי, אבל סוף סוף אין כאן הבדל זמני, זאת אומרת, שאין אנו אומרים שאיזה רגע היה הנדר בתקפו, ורק אחרי כך נתעקר, ובדין ודאי נחשב כאילו לא היה קיים אף רגע, אלא שיש בזה הבדל עיוני, שבעוד שבכ"מ שאנו אומרים איגלאי מלתא למפרע אנו מציירים לעצמנו כאילו היה הדבר ונעקר בבת אחת, ממילא נופלת בזה גופא מחלוקת, אם נימא דכיון דבבת אחת נעשית העקירה אי אפשר להגיד שלרגע נעשה הפקר, וזהי סברת הרשב"א, או דכיון דס"ס אנו מציירים את הדבר כאילו ישנו ונעקר, אע"פ, שכאמור, שניהם באו בבת אחת בזמן, אבל ס"ס כיון שע"י התהוות הדבר קשורות גם ההסתעפות, שבמקרה דידן זהו ההפקר המסתעף מהנדר, וע"ז כבר אין הגדר עקירה כנ"ל, ומחלוקת הרשב"א והר"ן כאן הוא מעין אותה מחלוקת שבין הרא"ש והר"ן לענין עד המסייע פוטר משבועה כמו שהבאנו מקודם.