מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — א; סבה ומסובב 17
אהרמב"ם (בפ"א מהל' תמורה הלכה א') כתב הטעם שבתמורה לוקה הוא משום "דמפי השמועה למדו", ומקשים שזהו סותר לסוגית הגמרא בתמורה (ג' ע"ב) "א"ל ר' יוחנן לתנא, לא תתני מימר משום דבדיבורו עשה מעשה"? והשאג"א מתרץ, משום דהטעם דבדיבורו קא עביד מעשה שיייך רק בתמורת יחיד דתמורתו תמורה, אבל לא בקרבן צבור שמבואר בתמורה (י"ד א') דאין תמורתו בו מעשה גופא אם יש רק איזו מציאות שהוא שיהיה בו מעשה, אז אף שעבר עליו באופן שאין בו מעשה נמי לוקה, כפי המבואר במ"מ פי"ג מהל' שכירות ובמלמ"ל בפ"ד מהלכות מלוה ולוה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מ"ט לא מספיק הטעם דבדיבורו קא עביד מעשה אפילו בצבור, דהא ס"ס יש במציאות של הלאו הזה גם מעשה בתמורת יחיד כנ"ל?
בובספרנו ד"מ - דה"ק (ש"ז פ"ו) תרצנו את זה עפ"י דברי הרמב"ם גופא שכתב שם "ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש? - וכו' - שאין לאו שבה דומה לעשה, שהצבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו, ואע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו", ומכאן שיטתו של הרמב"ם כידוע, דבמקום שהלאו כולל יותר מן העשה לא מיקרי זאת לאו הניתק לעשה, וגם בזה יש סבה ומסובב עיוניים, כלומר, דבכל לאו הניתק לעשה היכי שהלאו כולל יותר מן העשה, הנה אותם הפרטים שלאו יש בהם ועשה אין בהם שבאלו בודאי לא שייך לומר לאו הניתק לעשה, אותם הפרטים משמשים בתור סבה להטיל מלקות גם על אותם הפרטים שיש בהם ג"כ עשה, וכן שיטתו הקודמת בלאו שאין בו מעשה, שם יש מציאות שיעקור את הלאו ע"י מעשה לוקה אפילו באופן שאין בו מעשה, נמי יש בזה משום סבה ומסובב עיוניים, כלומר, שאותם האופנים שיש בהם מעשה המה משמשים בתור סבה לחייב מלקות אפילו באופנים שאין בהם מעשה.
גוממילא התירוץ על הקושיא הנ"ל כבר מובן מאליו, שזה נכלל שוב בה"נקודה הנפלאה" של הרמב"ם הנ"ל, שאי אפשר שהסבה והמסובב יולדו בבת אחת, וגם בסבה עיונית צריך להיות ציור של הסבה בלי המסובב שרק אז אפשר לנו להמציא מתוך זה את המסובב - ובכן איך אפשר לנו להגיד בכאן, שבצבור ילקה אעפ"י שאין בו מעשה מפני שביחיד יש בו מעשה, ובכן מלקות היחיד זוהי הסבה למלקות הצבור, בשעה שמאידך גיסא נצטרך לומר גם להיפך, שלהכי לוקה ביחיד אע"פ שיש בזה לאו הניתק לעשה מפני שבצבור אין כאן לאו הניתק לעשה, ובכן אנו עושים להיפך, אנו עושים את המלקות בצבור לסבה למלקות ביחיד, ובזה הלא נסתור את עצמנו מיניה וביה, שאיך שנימא אנו באים להוציא את המסובב מתוך הסבה, בשעה שגם בשניהם גם ביחיד וגם בצבור חסרו הסבות להמלקות, זה ביחיד, מפני שה"ל לאו הניתק לעשה, וזה בצבור, מפני שה"ל לאו שאין בו מעשה.
דבאופן שיש כאן שוב ה"נקודה הנפלאה" של הרמב"ם, ובהוספה זו שבעוד שבציורו של הרמב"ם מדובר ע"ד סבה עיונית הבאה עם המסובב בבת אחת, הנה כאן מדובר ע"ד סבה עיונית שתולד מתוך המסובב, כמובן שבזה יש עוד סתירה הגיונית יותר גדולה.
הובמובן ידוע זהו מעין ציורו של הקצוה"ח הנ"ל הלקנות חצר ע"י שטר מתנה שזורק לתוך החצר, שכדי להחליט שזה מועיל, עלינו לתלות את הסבה בהמסובב באופן כפול, שיקנה את החצר ע"י השטר מתנה, ואת השטר מתנה ע"י החצר, שכמובן זה לא יתכן מפני שס"ס אין כאן סבה לא לקנין השטר מתנה גופא ולא לקנין החצר, וה"נ כנ"ל ס"ס נשאר החסרון גם ביחיד מפני לאו הניתק לעשה ובציור מפני שה"ז לאו שאין בו מעשה, ואם נשתמש במלקות שביחיד מתוך מלקות שבצבור, ובמלקות שבצבור מתוך מלקות שביחיד, הרי זהו ציור של הולדת הסבה מתוך המסובב שזה אי אפשר.