מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — א; סבה ומסובב 18
אקושית הראשונים על הא דבענין קרא מיוחד "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו", שאסור לו לשמוע לדברי אביו ואמו לעבור עבירה, ובלאו קרא הוה אמינא אתי עשה דכיבוד אב ובם ודחי ל"ת, הא האב בכה"ג אינו עושה מעשה עמך ותו אינם חייבים כלל בכבודו כמבואר בב"מ (ס"ב ע"א)? ותירץ בש"מ בב"מ (ל"ב א'), דכיון דדינא הוא דעשה דוחה ל"ת, הרי שוב לא עשה האב שום איסור דהא ע"י פקודתו נדחה באמת האיסור.
בולכאורה יש בזה סתירה לה"נקודה הנפלאה" של הרמב"ם הנ"ל, דלכאורה גם בהא דעשה דוחה ל"ת יש כאן סבה עיונית, כלומר, שהעשה משמשת בתור סבה עיונית לדחיית הל"ת, וא"כ צריכה להיות העשה גם טרם שאנו מוציאים את המסקנא ש"דוחה ל"ת", וכאן הלא טרם שאנו באים להדין של דוחה ל"ת אין כאן עשה כלל - באופן שבתירוץ הנ"ל אנו באים ליצור סבה ומסובב בבת אחת?
גאכן באמת שם עלינו ללכת לאידך גיסא ולומר, הרי ס"ס יש כאן עשה ודין
דהוא דעשה דוחה ל"ת, אלא שאנו רוצים לבטל את הסבה הזו ע"י סבה מתנגדת, הסבה של אינו עושה מעשה עמך, הנה רק אז אפשר לנו לבטל את זה, רק כשגם אחרי התוצאות של הסבה החיובית, כלומר, גם אחרי המסקנא של עשה דוחה ל"ת, הוא עדיין בכלל של "אינו עושה מעשה עמך", אבל בנ"ד כיון שאחרי הדין של עשה דוחה ל"ת, תו אין חסרון של אינו עושה מעשה עמך, אין לנו סבה במה לבטל כאן את הדין של אתי עשה ודחי ל"ת.
הויש לנו כאן הציור של "גיטו וידו באין כאחד", שאמרנו לעיל שהיסוד מזה הוא שבמקום שיש הסבה הגורמת מקודם, אלא שמאידך גיסא יש ג"כ סבה המונעת את התוצאות של הסבה החיובית הגורמת, שם אנו משתמשים בהכלל של "באים כאחד".
ווהחידוש שבציור הזה הוא, שבעוד שבגיטו וידו באים כאחד אנו מדברים בסבות מציאותיות, אך אותו הדבר הוא ג"כ בסבות עיוניות, כי ס"ס גם הא דעשה דוחה ל"ת שאנו מחשבים את זה בתור הסבה החיובית הגורמת, וגם הא דאינו עושה מעשה עמך שאנו חושבים את זאת בתור הסבה המונעת, שתיהן הן סבות עיוניות כנ"ל.