מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — א; סבה ומסובב 19
אהכלל ד"כיון שנראה ונדחה שוב אינו חוזר ונראה", יש בזה ג"כ סבה ומסובב באופן עיוני, כלומר, דאע"פ שתיכף כשנדחה יועמד הדין של אינו חוזר ונראה, באופן ששני הדברים - גם הדחוי וגם האינו חוזר ונראה באים בבת אחת, אבל בכ"ז אנו באים להאינו חוזר ונראה רק מכח הדחוי וזוהי סבה עיונית, וממילא גם זה נכנס לה"נקודה הנפלאה" של הרמב"ם שאי אפשר לסבה ומסובב לבוא בבת אחת, כלומר, אם באופן שלא נקבע את ה"אינו חוזר ונראה" לא יהיה זה גם בכלל דחוי, לא נופל זה תחת הכלל של כיון שנדחה וכו'.
בובזה תרצנו את קושית הט"ז באו"ח (סי' תרמ"ו סק"ד), שכתב "ומ"ש בסוגיא הזאת דלא נפשוט הבעיא בנראה ונדחה דהיינו באשחור וביו"ט ואין היתר אלא כדאשחור מעיו"ט, ולמה כתבו הרמב"ם והרא"ש והטור סתם אם מיעטן כשר ולא כתבו דוקא באשחור מעיו"ט וביו"ט ראוי להחמיר"? - וכו' - והב"י תירץ, כיון דהוה בידו לתקן לא הוה דחוי כדאיתא בזבחים - וכו' - ול"ג לענ"ד, דביו"ט אי אפשר לתקן כדי שיהיה כשר, דהא דמשני הגמ' כשלקט לאכילה היינו שאין כוונתו אלא לאכילה, משא"כ כאן שאתה אומר שיכול לתקן נמצא שהמיעוט בשביל התיקון וזה אסור ביו"ט?
גאך לפי ה"נקודה הנפלאה" הנ"ל תתישב גם בזה, דהגע עצמך בנ"ד אם היה למשל הדין דאין דחוי אצל מצוות ואם נתמעט כשר, הרי לא היה מקשה הט"ז את קושיתו איך יכול למעט ביו"ט, דהא זה כבר הקשה הגמ', וע"ז כבר בא התירוץ שמלקט לאכילה, כלומר, דהוא אינו עושה תיקון רק אוכל והתיקון נעשה ממילא, ורק כל קושיתו הוא כיון דבאמת יש דחוי וא"כ גם נתמעט היה צריך להיות פסול, וכל ההכשר דנתמעט הוא מפני שיוכל למעט בידים א"כ הלא עיקרו בא בשביל התיקון וזה אסור, וא"כ הרי יש בזה ממש ציורנו הנ"ל, דאם היה הדין דחוזר ונראה הרי לא היה אז כלל בגדר דחוי, דהא אז יהיה מותר לו ללקט בידים וכל שבידו לא הוה דחוי, ורק מצד דאין חוזר ונראה אנו רוצים להכניס זאת בכלל דחוים וזה לא יתכן כנ"ל, ואדרבא אמרינן דיכול ללקט בידים וממילא לא הוה זה כלל בכלל דחוי.