מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ו; היוצאים מן הכלל בסבה ומסובב 8
אגם ב"כאשר זמם" יש להסתפק אם זהו חידוש בהסבה או רק בהמסובב, כלומר, דאם העידו למשל שפלוני הרג את הנפש והוזמו דחייבים מיתה, אם הוא מטעם דנחשב כאילו באמת הם הרגו את הנפש, והמה חייבים מיתה מצד רציחה, או דהחידוש הוא רק בהמסובב שהם חייבים בהמסובב של הסבה הנ"ל, אע"פ שהמה בעצמם לא שייכים בהסבה הנ"ל.
בוהארכתי בזה בספרנו דרכי משה - דרכי הקנינים שמעתתא א' (פ' י"ז וי"ח) והבאנו דיש בזה מחלוקת הראשונים, למשל, מחלוקת התוס' בב"ק (ה' ע"א) והרב המאירי בש"מ שם, באם העידו על פלוני שחייב לשני מנה דדינו בבינונית, אם העדים זוממין יצטרכו לשלם מעדיות, אחרי שעדים זוממין הם מכ"ד אבות נזיקין וכל אבות נזיקין משלמין ממיטב, שדעת התוס' הוא דמשלמין ממיטב, ודעת הרב המאירי היא, שבאופן כזה משלמין רק מבינונית, מפני שהמאירי סובר, דהחידוש הוא בהסבה, ואם העדים העידו שאחד חייב לשני מנה והוזמו הוי כאילו הם בעצמם לוו, וע"ז יש רק דין של זבורית, והתוס' סוברים שהחידוש הוא רק בהמסובב, וכשהעידו למשל, שפלוני חייב לפלוני מנה המה חייבים לשלם אותה כמות הממון אבל לא מצד סבת הלואה, אלא מצד סבת עדות שקר, ועדות שקר הרי זהו בכלל מזיק שדינו במיטב. ולא שייך להקשות הלא ס"ס גם המסובב הוא רק בזבורית? כי ההבדל בין עדיות בינונית וזבורית אינו הבדל בעצם החיוב, כי ס"ס כמות החיוב אחד הוא, וההבדל הוא רק באופן התשלומין, וההבדל הזה בא דוקא מהבדל הסבות של החיוב, אם זוהי סבה של נזקין, או סבה של חוב וכתובת אשה, וכיון שהחידוש בכאשר זמם הוא רק בהמסובב, אבל סבת חיובו היא מצד העדות ששקר וזה נכלל בכלל מזיקין ממילא המה חייבים ממיטב.
גועלינו להוסיף, כי הדוגמא הזו משונה מעט מן הדוגמאות הקודמות, ששם היה הספק על מסובב בלי סבה לגמרי, אלא ש"החדוש" בעצמו זהו הסבה, וכאן בכל האופנים יש סבה למסובב, אלא שהספק הוא אם הסבה הוא בעצם המציאות, וכשהעידו שראובן הרג את הנפש הנה סבת המיתה שלהם היא מציאות הרציחה, או מחמת הסבה החדשה של עדות שקר.
דואמנם הנ"מ שהביאנו הנ"ל הוא יותר לקולא אם אנו תופסים כהצד הראשון, שהחידוש הוא בעצם הסבה של החיוב, אך יש נ"מ להיפך, כוונתי להשקלא וטריא שעדים זוממין צריכים התראה ו"הדר אמר אביי, לאו מלתא הוא דאמרי אי סלקא דעתך עדים זוממין צריכים התראה, כי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו, מי איכא מידי דאינהו בעי קטיל בלי התראה ואינהו בעי התראה, הא בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא", ובולט הדבר שבזה הוא השקלא וטריא, דאם החידוש הוא בעצם הסבה, וכשמעידים שראובן הרג את הנפש הוה כאילו הם הרגו ממש את הנפש, ומאחרי שעדותם היתה ג"כ על התראה, שהלא אמרו שפלוני הרג ע"י התראה שהתרינו בו, ממילא נחשב כאילו גם הם הרגו את הנפש ע"י התראה, ולא יתכן שיצטרכו לעוד התראה חדשה, אבל אם החידוש הוא רק בהמסובב, ועצם סבת החיוב הוא רק העדות שקר, הנה ס"ס על עברה זו של עדות שקר, הלא אנו צריכים להתראה מיוחדת, דהא ההתראה אפילו לפי דבריהם היתה רק על הרציחה ולא על עדות שקר.