מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ו; היוצאים מן הכלל בסבה ומסובב 20
אאונס ומפתה בנערה, שהדין הוא "בנעוריה בית אביה כל שבח נעוריה לאביה", יש ג"כ להסתפק, אם החיוב בא באופן ישר לאביה, או דעצם החיוב הוא להנערה גופה אלא דהאב זוכה זאת ממנה.
בומצאנו שיש בזה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ב מהל' נערה בתולה (הלכה ט"ו) "מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הארבעה דברים או השלשה שלה", וכתב ע"ז הראב"ד "במפותה אם מת האב למה שלה וכי יורשת אביה היא"?
גדהנה לכאורה אנו מוכרחים לומר, דבמפותה יועמד החיוב באופן ישר לאביה, דאי אפשר לומר דהאב זוכה ממנה, מאחרי דכשאין לה אב אין לה כלום, אכן באמת אין מזה ראיה מוכרחת, דטעמא מאי דבמפותה כשאין לה אב אין לה כלום, הוא משום מחילה, וכשיש לה אב, כיון דהוא זוכה תיכף את החיוב, אע"פ שהוא זוכה כאמור מכוחה, אבל סוף סוף כבר אינה יכולה למחול מצד שזהו חב לאחריני, כמו בשיעבודא דר"נ, דאפילו לאלה הסוברים כאמור דהוא מטעם שיעבוד על שיעבוד אין מועילה בזה מחילה.
דאכן, שוב עלינו להסתפק בטעמא של דבר דבמפותה אין לה לעצמה כלום, אם דזהו מטעם מחילה או משום דבכלל אין כאן סבה לחיוב, מאחרי דנעשה הדבר ברצונה הטוב, ולא דמיא למחילה, דשם יש סבת החיוב אלא דהמחילה היא סבה חדשה לפטור, והספק הוא בכלל בכ"מ שהאדם ניזק מדעתו שהמזיק פטור, אם אנו באים בזה מטעם מחילה, או דלא נתהוה כלל בזה סבת החיוב, ומובן, דרק אם נימא דמטעם מחילה הוא, אפשר לנו לומר דלעולם זוכה האב מהבת אלא דלא שייך בזה מחילה מטעם דחב לאחריני כנ"ל, אבל אם נימא דלא יועמד כלל החיוב לכתחילה, ע"כ צריכין אנו למימר דכשיש אב יועמד החיוב ישר להאב.
הועי' בב"ק (צ"ג ע"א) "מ"ש רישא ומ"ש סיפא? - וכו' - א"ל הכי אמר רב ששת משום פגם משפחה" ומשמע מזה יותר, דהוא מטעם מחילה וכיון דחב לאחריני אינה מועילה מחילה.