מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — א; סבה ומסובב 2
אועל היסוד ההגיוני הזה אנו מוצאים הרבה בנינים גם בתלמוד גופא וגם בראשונים ואחרונים.
בלמשל עי' בירושלמי ריש פאה "שבולת ראשונה מהו שתהא חייבת בפאה? אפשר לומר כן, היא חייבת כל שדהו פאה והיא חייבת בפאה", כלומר, שמתחילה הוא מסתפק כשקצר שבולת ראשונה ואח"כ עשה כל שדהו פאה אם לא נשארה השבולת הראשונה בחיובה ויצטרך להפריש גם ממנה פאה, וע"ז הוא משיב בתמיהא, שבודאי אין שום ספק שהיא פטורה, דכיון שכל חיוב הפאה בא רק ע"י קצירת השבולת הראשונה, איך אפשר שתהא היא גופא חייבת בפאה, כלומר, שאי אפשר שסבת החיוב תהא בעצמה ג"כ נושאת החיוב, דזהו כאילו אנו אומרים, דהסבה והמסובב מתהוים שניהם בעונה אחת ממש, וזהו נגד ההגיון המורה לנו, שתמיד הסבה צריכה להקדים במדת מה את המסובב.
גאו למשל תירוץ הר"ן על הקושיא העתיקה אמאי השוחט בשבת שחיטתו כשירה כמבואר בחולין (י"ד א') הא הוי מומר לחלל שבתות? ותירוצו, דהוא נפסל רק מכאן ולהבא אבל אותה השחיטה גופא שממנה הוא נעשה מומר אי אפשר לפסול מטעם שחיטת מומר.
דובסברא זו מתרץ ג"כ הקצוה"ח (בסי' נ"ב א') את קושית התוס' בב"ק (ל' ע"ב) למדס"ל דבשט"ח שיש בו רבית דגובה את הקרן הא העדים נפסלו מטעם שעברו על לאו של לא תשימון עליו נשך? ומתרץ ג"כ כנ"ל, דהעדים אמנם נפסלים מכאן ולהבא, אבל אותו השטר גופא שממנו בא הפסול אותו השטר עדיין הוא כשר.
הוהיסוד הוא ג"כ כנ"ל, שאי אפשר שהסבה והמסובב יתהוו בבת אחת וע"כ אי אפשר שסבת הפסול תהיה ביחד גם עצם הפסול. ואם ששאר הראשונים לא הסתפקו בתירוץ זה, הוא מפני שהיתה להם הגדרה אחרת בהדינים הללו כאשר נבאר בהמדות הבאות.