מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ז; סבה ומסובב או יסוד ובנין 18
אשיטת הרמב"ם הידועה בהפקר שזהו מטעם נדר ובשביל כך הוא מכניס דיני הפקר בהלכות נדרים, וכתב (בפ"ב מהל' נדרים הל' י"ד) "ההפקר, אע"פ שאינו כנדר, הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור בו, ומהו ההפקר? הוא שיאמר נכסים אלו הפקר לכל - וכו'".
בוהב"י בסי' רע"ב (סעיף ב') אומר "כתב הרמב"ם ההפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור בו, פירוש שיחזור ויאמר אני חוזר מדבורי כיון שלא עשיתי קנין, אלא הרי הוא כנדר דכתיב ביה "לא יחל דברו", ואעפ"י שהוא עצמו יכול לזכות בו זהו מדין הפקר אבל לא מתורת חזרה".
גוגם הראשונים וגם האחרונים באו ע"ז בחבילי קושיות, דהא לפ"ז אין בהפקר שום מושג ממוני אלא רק מושג איסורי לבד, וא"כ מאי היא המחלוקת של ב"ש וב"ה אי הפקר לעניים ולא לעשירים הוה הפקר או לא, והלכה כב"ה שלא הוה הפקר, ואם אין בזה מושג קניני אלא רק מושג נדרי לבד, מאי נ"מ לן אי אמר לעניים ולא לעשירים, הלא בכל האופנים יש עליו בנוגע לעניים הלאו של "לא יחל דברו"? ומאי היא המחלוקת של ר' יוסי ורבנן במודר הנאה מחברו בנדרים (מ"ג א'), ולרבנן מועיל ההפקר לסלק את איסור הנדר, ומאי יועיל ס"ס הלא לא נפיק מרשותיה דהמפקיר אלא רק איסור בל יחל רביע עליה וס"ס המודר נהנה מנכסי המדיר? והסבר הב"י בכלל בלתי מובנים, שמהו ההבדל בין אם חזר בו סתם ובין אם חזר בזה ע"י מה שלוקח זאת בתורת קנין, כי מה שייך קנין בדבר שלא יצא כלל מרשותו בעוד שכל מושג קנין הוא ההכנסה לרשותו? ומדוע לא יועיל הפקר בדבר שאינו ברשותו כמבואר בב"ק (ס"ט ע"א)? ואיך מועיל ביטול החמץ שהוא מטעם הפקר לפי שיטת רוב הראשונים, ואיך מועיל הפקר לענין שביתת כלים לב"ש כמו דאמרינן בשבת (י"ח ע"ב) ד"נר וגיגית אפקורי מפקיר להו", או לענין חיובא דציצית כמו דאמרינן שם (קל"א א') "הואיל ובידו להפקירו" ופי' רש"י דנפיק מרשותיה ותו לא רמי חיובא עליה, ולשיטת הרמב"ם הנ"ל אין לזה שום שחר? ואיך יהיה הדין בהפקיר ומת, הלא אין על היורשים שום חיוב לקיים את נדר אביהם? ובהדיא אמרינן בגיטין (ד' מ' ע"א) המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה? ומדוע לא תועיל שאלה בהפקר כמו שמועלת שאלה בכל נדר? ומדוע קי"ל דבספק הפקר ספיקא לקולא כמבואר בר"ן נדרים (ז' ע"א) הלא זה הוי ספק איסור ככל ספק נדר?
דאכן, כל הקושיות הללו באו רק מחמת שלא עמדו על ההבדל בין יסוד ובנין ובין סבה ומסובב, שכולם תפסו דלפי שיטת הרמב"ם הנ"ל, כל היסוד של הפקר הוא רק הלא יחל דברו, ונמצא דלפ"ז אין בכלל מושג ממוני בהפקר אלא רק מושג איסורי לבד כמו כל נדר, ובשביל כך באו בכל הקושיות הללו, אבל באמת אין הדבר כך, אלא דהרמב"ם בא בזה כדרכו עפ"י רוב בתור סבה ומסובב, כלומר, דאין שום ספק בדבר דהפקר הוא מושג ממוני ככל המושגים הממוניים, וכשם שיש מושגים ממוניים ע"י מכירה מתנה וכו', אלא שגם כל שינוי ממוני דרוש לאיזו סבה הגורמת, ובכולם הסבה היא הקנין ובכאן בהפקר מהי הסבה הגורמת? הוי אומר: הדבור, כי הלא קנין לא היה, והמקור של דבור זהו הלא יחל דברו, כי אין מקור אחר לכך.
הונמצא ד"לא יחל דברו" זהו סבה כוללת, שממנה יוצאים מסובבים שונים, וכל מסובב יש לו קיום עצמי, כי לא יחל דברו זוהי הסבה גם לנדר גם לשבועה גם לנזירות וגם להקדש, ולכל אחד ואחד יש מושג מקורי מיוחד, נדר, איסור חפצא, ושבועה איסור גברא, נזירות, כפי שכבר הוכיחו האחרונים, הוא תואר קדושה, והקדש - עצמות הקדושה, ואמנם גם בכל אלו הדברים אי אפשר לבוא מצד יסוד ובנין אלא רק מצד סבה ומסובב, דאי מצד יסוד ובנין, הרי היסוד אחד הוא לכולם, היסוד של "לא יחל דברו" ואיך מקבל כל אחד ואחד עצמיות מיוחדת, אלא שהלא יחל דברו משמש רק בתור סבה שע"י משתלשלים כל המושגים הנ"ל, ובהפקר אנו רואים שמלבד מושגי איסור וקדושה אפשר ג"כ למושג ממוני להשתלשל מזה.
ואכן, כשם שבנזירות, למשל, אע"פ שסבת הנזירות הוא בודאי הלא יחל דברו, וגם בהקדש ג"כ עיקר הסבה הוא הלאו הנ"ל, אכן, ככל סבה אנו דרושים לה רק בתחילת התהוות המסובב אבל אח"כ כבר מתקיים המסובב בכח עצמי; והנזיר כבר אסור בלא יאכל ולא ישתה מצד איסור תורה; ובקדשים יש מעילה, מפני שיש לו להדבר קדושת התורה, ה"ג מצד אותו הלא יחל דברו מתהוה בממון מושג הפקר, שג"כ משמש לנו הלא יחל דברו רק בתור סבה להתהוותו של ההפקר, אבל כיון שכבר נתהוה יש לו כבר קיום עצמי.