מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר 23
אאע"פ, שכאמור, בכל עניני הספיקות, החזקות וגם בעדות אנו מביטים תמיד על עיקר הדבר ולא על הסתעפות הדבר, הנה במה דברים אמורים כשיש ע"י הספק נפקא מינא לדינא גם בעיקר הדבר, שאז כיון שקם דינא לזה תו מסתעפים כל הדברים ממילא עפ"י הדין של עיקר הדבר, אע"פ שמצד הדברים המסתעפים כשהם לעצמם היה צריך להיות דין אחר, אבל אם מצד הספק אין שום נפקא מינא לדינא בעיקר הדבר, אלא רק בהמסתעף לחוד, אז עיקר הדבר לא משפיע כלום על המסתעף, וזהו מפני מה? מפני, שכאמור, כל היסוד של החזקות הוא הספק, ומה זה ספק? זהו הספק בדין, כי המציאות כשהיא לעצמה לא מענינת אותנו, וא"כ באין שום נ"מ לדינא מהספק שבעיקר הדבר, אז לא נופל על זה כלל גדר חזקה, וגם בעדים, אע"פ שזהו כבר בירור ודאי ולא הספק הוא היסוד בזה, אבל גם בעדים נאמר "יקום דבר", וזהו דוקא שע"י הנאמנות שלהם מתהוה איזה דין שזהו ה"דבר" שלהם, אבל כששני עדים יספרו סתם סיפור בעלמא שאין מזה שום נ"מ לדינא, דבריהם לא מעלים ולא מורידים בזה, וא"כ כשעדים מעידים על דבר שאין בזה שום נ"מ לעצם הדבר, אלא רק בהסתעפות הדבר, אז עלינו לדון בזה לא מצד הדבר, אלא אך רק מצד ההסתעפות שבזה.
בועל יסוד זה כתב רש"י בקדושין (ס"ו ע"א), גבי ינאי המלך דפרכינן שם, "היכי דמי, אילימא דבי תרי אמרי אישתבאי ותרי אמרי לא אישתבאי, מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני", שכתב על זה: "ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אחתא אחזקה? הני מילי אי איהי קמן והיתה באה לב"ד להתירה, אבל בנה זה הנדון אין לו חזקת כשרות שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול", והתוס' הקשו על זה: "וא"ת, מ"מ תיהני ליה חזקה דאמיה שהיתה בחזקת כשרות, דהא אמרינן בפ"ק דכתובות (י"ג ע"ב), "לדברי המכשיר בה מכשיר בכתה?", אבל באמת התירוץ על זה כבר נתן רש"י בעצמו במה שהוסיף את הדברים: "הני מילי היכי דאיתא קמן והיתה באה לב"ד להתירה", כלומר, שכיון שלפי הנ"ל כל היסוד של "מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה", הוא מפני שאנו מביטים בחזקה על עיקר הדבר ולא על המסתעף מהדבר, אם כן כל זה דוקא אם יש נ"מ לדינא מצד החזקה בעיקר הדבר, אם האם היתה חיה, ואז אמרינן "מאן דמכשיר בה" וכו', אבל כאן שכבר מתה לא שייך להגיד "מאן דמכשיר בה".
גוזהו גם כן הכוונה בדברי הריטב"א בכתובות (י"ט ע"ב) על הא דאמרינן שם, "ת"ר שנים החתומין על השטר ומתו, ובאו שנים מן השוק ואמרו, ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו הרי אלו נאמנים, ואם יש עדים שכת"י הוא זה - וכו' - אין אלו נאמנים ומגבינן ביה כבשטרא מעליא, ואמאי תרי ותרי נינהו? וכתב ע"ז הריטב"א פסולי עדות דהכא קרובים, דאי אמרת משחקים בקוביא, מאי קא מקשה תרי ותרי נינהו, אטו לא מצי למיפסלינהו בגזלנותא, הא ודאי אי אמרי ידעינן בהני אינשי דגזלני נינהו נאמנים, ואינהו לגבי נפשיהו לאו כל כמינייהו למימר לאו גזלני אנן? - וכו' - אבל יש שפרשו, אפילו באומרים גזלנים ואנוסים מחמת ממון, דכיון שמתו ואינם ראויים לפסול הגוף, אין עדות האחרונים חשוב אלא כמגיד על הממון".
דואמנם הריטב"א בעצמו מדחה את זה ואומר: "וזה אינו, דהא איכא למימר כדאמרינן בסמוך, דלא עדיפי במיתתם יותר מחייהם, וכיון שאילו היו בחיים והיו אומרים כשרים היינו לא מהימני, השתא נמי לא מהימני כלל, אלא ודאי כדאמרן".
האכן לפי דברינו, דעת ה"יש מפרשים" מובן מאליו, כיון דכל ההבדל בין הכחשה ובין פסול גזלנותא הוא ג"כ ההבדל בין עצם הדבר ובין הסתעפות הדבר, כי, כאמור, גם בהכחשה יש פסול הגוף וגם בגזלנותא יש בטול הגדת העדות של הכת הראשונה, אלא שבגזלנותא הפסול הגוף הוא עצם הדבר ובטול ההגדה הוא הסתעפות הדבר, ובהכחשה הוא להיפך, וכיון, דכאמור, אפשר להשתמש בההבדל שבין עצם הדבר להסתעפות הדבר לענין קביעת הנאמנות רק כשעצם הדבר נוגע לדינא, וממילא כשמתו העידם, ואין שום נ"מ בהפסלנות אלא רק כדי לבטל את העדות, שוב יש לזה אותו הדין של הכחשה.
ובאופן שדעת ה"יש מפרשים", הוא אותה הדעה של רש"י גבי ינאי המלך.
זומזה אנו רואים, שגם בחזקה וגם בעדות, יש לנו אותו הציור, שאם אין נ"מ לדינא בעצם הדבר, אז אנו מביטים על הסתעפות הדבר.