מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר 49
אומתוך החקירה בבעלות הנ"ל, יוצאת לנו גם כן חקירה במהות חיובי נזיקין, אם זהו גם כן מעצם הבעלות, כלומר, שכשם שיש לו הדבר לכל ההשתמשות וטובת הנאה שבעולם, ככה יש לו הדבר לענין זה שכל מי שיזיק אותו יצטרך לשלם לו, כי גם זה בכלל כל ההשתמשות האפשריות, או שזהו רק בבחינת מסתעף ממילא, כי כיון שע"י ההיזק הוא מבטל את כל ההשתמשות האפשריות בשביל כך הוא מחוייב.
בומובן, דזה תלוי בחקירתנו הנ"ל, דאם גם הצד השלילי שבממון כנ"ל הוא מעצם הבעלות, הנה גם זה הוא מעצם הבעלות, אבל אם הצד השלילי הוא רק בבחינת דבר המסתעף, כמובן שגם חיוב נזקין הוא בכלל זה.
גואחרי שביארנו שהצד הראשון הוא יותר קרוב אל האמת, ממילא נפתר לנו גם הספק הזה.
דוזהו ההסבר שבתוס' ב"ק (י"ז ע"ב) שחלקו בין זורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, ובין זורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו דפשיטא להו דחייב, והרבה מן הראשונים שאלו על זה, דס"ס גם בזורק חץ הלא המשבר לא הפסידו כלום? ועי' במדה ד' "סבה אריכתא", שבאנו בזה מצד גורם לממון, שע"י כך לא יוכל לתבוע מהזורק חץ, כגון שהיה חשוך וכדומה, שם יהיה המשבר פטור ולא משמע כן מפשטות התוס'? אך לפ"ז הדבר פשוט, דבזורק חץ, אם כי ע"י כך נתבטל כל השיווי שיש בדבר לענין כל התשמישים שבעולם, עדיין נשאר לו התשמיש הזה לענין חיוב נזקין שיש בזה, ובזרק כלי כיון ד"מנא תביא תבר" הלא נתבטל ג"כ התשמיש הזה, דכבר הכלי אינו בכלל נזקין, אבל בזורק חץ, כיון דס"ס זה לא נחשב למנא תבירא, הנה אע"פ שע"י החץ אין לו אפשר לענין כל הזכיות של הבעלות, הנה זכות הבעלות לענין נזקין עדיין בתקפה עומדת.
הוזהו ג"כ הנמוק מה שאמרו בתוס' וברשב"א (ו' ע"ב), על הא דאמרינן שם בגמ' לענין מרבה בחבילות, "אי דבלאו איהו קאזלא מאי קעביד", שהכוונה שעל כל אחד לשלם חלקו, כמו בחפר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים, שיסוד הדברים הוא ג"כ כנ"ל, דאין החיוב במזיק רק מצד השלילה שבדבר, שאם הוא לא היה מזיק היה נשאר הדבר שלם, אלא מצד שזהו גופא, התביעה מאת כל מי שיזיק את הדבר, זהו גופא הוא חלק מהבעלות, וכמו שאפשר לתבוע מאת כל גזלן גם במקרים שכאלה, שבלעדו יש גזלנים אחרים ואם הוא לא היה גוזל היו אחרים גוזלים אותו, ככה הוא הדין גם בנוגע למזיקים.
וובשיטת רש"י שסובר שם דהפירוש "מאי קעביד" שיופטר לגמרי, אע"פ שבבור הלכה פסוקה היא שחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים שכולם חייבים, נראה שסובר כהצד השני שחיוב המזיק הוא מצד השלילי שבדבר, שאם לא היה מזיק היה נשאר הדבר שלם, ובכן תמיד צריך לשלם המזיק הראשון, וההבדל בין אש לבור הוא פשוט, באש כיון דאשו משום חצו, הנה השם מזיק נקרא על התחלת האש ומי שהתחיל באש הוא המזיק הראשון, וממילא השני כבר פטור, ולא כן בבור, שכל החיוב הוא מצד מה "דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו", כלומר, שגם זה בכלל ממונו והשם מזיק בא על הבור רק בשעת ההיזק, כמו בכל נזקין של "ממונך", שם אין לנו הבדל מי התחיל בחפירה בראשונה.
זועיין בגיטין (מ"ב ע"ב) "איבעי להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור, תיבעי לר"מ, תיבעי לרבנן" וכו', ועי' בתוס' שם דהספק הוא בעיקר מפני "דלא דמי לפירות דקל שהפירות יוצאים מגוף הדקל, אצל קנסא מעלמא אתי ולא עבידי דאתי", ואפשר שגם זה נכנס בכלל החקירה הזו, אם תשלום ההיזק, וגם שלשים של עבד בכלל, זהו חלק מהבעלות של גוף הדבר, או זהו פרט שמעלמא אתי כיון שנתפוס כהצד השני הנ"ל.
חועלינו להוסיף עוד, דאף אם נתפוס כנ"ל דגם הצד החיובי וגם הצד השלילי בממון הם מעצם הבעלות, בכ"ז צדקו התוס' בחילוקם בריש קדושין, שרק בקדושין שייך הלשון הקדש משום דאסר לה אכולי עלמא כהקדש, אבל לא שייך זה בקניני ממון, משום דס"ס אינו דומה איסור לא תגזול להאיסורים שיש בקדשים ובאשת איש, כי האיסור לא תגזול אם כי זהו ג"כ חלק מהבעלות כנ"ל, אבל ס"ס מקורו הוא לא בעצם הדבר, אלא בהבעלות שבדבר, ובשביל כך כשהבעלים נותנים רשות למי שהוא להשתמש בדבר אין שום איסור בזה, לא כן בהקדש שהאיסור הוא בעצם הדבר, וכן איסור אשת איש, כמובן.
טוזהו ג"כ מה שדחו בגמרא ב"ק (כ' ע"ב) את הראיה מהקדש לענין זה נהנה וזה לא חסר ד"הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי", כי כיון, שכאמור, כל הספק דזה נהנה וזה לא חסר הוא ספק במהות הבעלות כנ"ל, אבל איסור הקדש זהו בודאי איסור עצמי איסור חפצא, כנ"ל.