מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר 50
אכל התחדשות שבממון שבין איש לרעהו פירושה הוצאה והכנסה, שהנכסי הקנוי לאחד יוצא מרשותו ונכנס לרשות של השני, באופן ששני הצדדים האלה, גם הצד השלילי, ההוצאה, וגם הצד החיובי, ההכנסה, שניהם המה מעצם דבר ההתחדשות, וכך הוא הדבר במקח וממכר, במתנה, ירושה וכדומה.
באכן, יש לפעמים שעצם הדבר של ההתחדשות זו הוא רק ההוצאה לבד, כמו, למשל, סילוק השיעבוד ע"י מחילה וכדומה, שם בודאי לא שייך להגיד שע"י המחילה יצא השיעבוד מרשות המלוה ונכנס לרשות הלוה, אלא שההוצאה גופה, הוצאת השיעבוד מהמלוה, זוהי כבר ההכנסה של הלוה, בהיות כי גם כשהיה השיעבוד של המלוה, עצם הנכסים המה של הלוה, וחסר לו רק בזה שגם להמלוה יש ע"ז איזו שליטה ע"י השיעבוד, וכדי שתהיה שוב בעלות החלטית להלוה, דרושה רק הצד השלילי להסיר את העכוב שיש בדבר מצד המלוה, וממילא נשאר הלוה בעלים גמורים.
גומובן, שכאן יש ג"כ נקודה חדשה שלא כמו הדוגמאות הקודמות בעצם והסתעפות, שצד אחד הוא עצם הדבר והצד השני הוא הסתעפות הדבר, כמו, למשל, בעצם המושג בעלות אמרנו שאפשר שעצם הבעלות זהו השייכות לו, והמניעה שיכול למנוע את ההשתמשות בזה לכל אדם זהו מסתעף ממילא, אבל עכ"פ יש איזו מציאות גם להעצם וגם לההסתעפות, אבל הציור בשיעבוד הנ"ל כשצד אחד הוא העצם, סילוק השיעבוד של המלוה, הנה הצד השני, ההכנסה לרשות הלוה, כבר אינה דרושה בעיקרה לגמרי.
דויש לפעמים בענינים מעין אלה שנופל הספק לאיזה ציור להכניסם, אם להציור הראשון של מקח וממכר וכדומה, אם להציור השני של סילוק שיעבוד הנ"ל, למשל, שיחרורם של עבדים כנענים, שבודאי לא דומה עבדות לשיעבוד, כי הלא "עבד עברי גופו קנוי", ואין זה רק כשיעבוד בעלמא ובשביל כך לא מועילה מחילה של האדון כמו שמועילה מחילה של המלוה, כמבואר בקדושין (ט"ז ע"א), ובכ"ז נופל הספק גם בשחרור עבד כנעני, אם זהו מעין מושג קניני שגם ההוצאה מרשות המוכר או הנותן, וההכנסה לרשות הלוקח או מקבל מתנה הן מעצם הדבר. הכי נמי ג"כ עצם השחרור פועל גם את ההוצאה מרשות האדון וגם את ההכנסה לרשות עצמו של העבד, או שעצם השחרור פועל רק את ההוצאה מרשות האדון, וההכנסה כבר מסתעפת ממילא,כי באין רשות אדון עליו ממילא הוא ברשות עצמו.
הומובן, דלהצד הראשון מה שאנו אומרים בעבד "וקונה את עצמו", המה דברים כפשוטם, שכמו שבכל קנין יש שני פעילים בזה, המוכר והקונה, הכי נמי גם בשיחרור האדון הוא המקנה והעבד הוא הקונה, אלא שדין הוא שאפילו בלי דעת העבד ואפילו נגד רצונו ג"כ נעשה הקנין הזה, או שכאן יש רק פעיל אחד, האדון, ומה שנאמר "וקונה את עצמו", זאת אומרת, שבההוצאה מרשות האדון בזה כבר נגמר כל הדבר.
ווברור דזהי מחלוקת אבא שאול ורבנן, ב"גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן בני חורין, אבא שאול אומר, גדולים קנו עצמן בני חורין, קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם" (קדושין כ"ג ע"א), דאבא שאול סובר כהצד הראשון, דבשיחרור יש כמו בקנין הוצאה מרשות האדון והכנסה לרשות עצמו, וממילא בגר שמת שיש רק הוצאה לבד, הנה זהו כמו כל הפקר שכל הקודם זכה בו, אלא בגדול העבד הוא תמיד הקודם לכל, כמובן, אבל בקטן נשאר באמת הדין שכל הקודם זכה בו, ורבנן סברי כהצד השני, וממילא תמיד כשהעבד קונה את עצמו זהו לא מטעם קנין, אלא מפני שבהוצאה לבד סגיא, ומובן, שלפ"ז לא שייך הבדל בין גדולים ובין קטנים.