מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ח; סבה ומסובב ועצם והסתעפות של הדבר 52
אגם בשותפין, לפ"מ שהארכנו בכמה מקומות, דכל זמן שלא חלקו נחשב הדבר לכולו לזה וכולו לזה, הנה כשאחד מוכר או נותן את חלקו להשני אין בזה רק הוצאה לבד בלי הכנסה, שזו כבר לא נחוצה, כי הלא גם מקודם היה הדבר כולו שלו ולא היה חסר לו אלא מה שגם להשני כולו שלו, אבל כיון שהשני הוציא את בעלותו מזה, שוב הדבר כולו להראשון בלי שום הכנסה מיוחדת מצדו.
בובזה יש לישב קושית הקצוה"ח שמקשה על סוגית הגמ' בב"ב (מ"ג ע"א) שמקשינן שם על הא דאמרינן "בני עיר שנגנב ס"ת שלהן אין דנין בדיני אותה אנשי העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר", שמקשינן ע"ז "ואם איתא ליסלקו בי תרי מינייהו ולדיינו", ומקשה הנ"ל דקארי לה מאי קארי לה, הא קי"ל "גזל ולא נתיאשו הבלעים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו" (ב"ק ס"ט ע"א) וכפי המבואר שם אינם יכולים גם להקנות ולהפקיר דבר שאינו ברשותו, ובכן איך יכולים להסתלק שגם ע"ז דרוש קנין כמבואר שם הלא כיון שנגנב כבר אינו ברשותם?
גאך לפ"ז ניחא, דהחסרון באינו ברשותו שאינו יכול להקנות, מובן דאין כאן חסרון בחלק ההוצאה - בהסתלקות הבעלים מהדבר - דאדרבא השכל מחייב שכל מה שהבעלות יותר רפה, כמו דבר שאינו ברשותו, יותר קלה ההסתלקות ממנה, אלא החסרון הוא בההכנסה, במה שיכול להכניס את הדבר לאחרים שזהו מצד הבעלות, ואם הבעלות איננה לגמרי בסדר אין לו יכולת לכך, וא"כ, במה דברים אמורים שכאלה שיש בהם גם משום הוצאה וגם משום הכנסה, שגם הפקר הוא אחד מהם, כמו שביארנו שבשביל כך הוצאה וגם משום הכנסה, שגם הפקר הוא אחד מהם, כמו שביארנו שבשביל כך נקרא הפקר דעת אחרת מקנה, מפני שע"י ההפקר הוא מכניס את הדבר ברשות כל העולם כולו, וביאוש, מכיון שהוא פועל בזה רק ההוצאה, רק ההסתלקות, ע"י זה שאומר "וי לחסרון כיס" בלי שום לשון של הקנאה, הנה שם להיפך מועיל דוקא בדבר שאינו ברשותו כידוע, וממילא בשותפים שלפ"ד כשאחד רוצה להקנות לחברו אינה דרושה רק הסתלקות, שם מועיל אפילו בדבר שאינו ברשותו.
דוס"ת של עיר הרי כולם שותפים בה.