מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 21
אועלינו להוסיף עוד הנחה במה דהשומרים נכנסים תחת הבעלים, שאין החיוב על השומרים בנזקים רק מצד אי השמירה לבד, דהרי זו תסתור להנחה הקודמת שהנחנו, דבנזקים אין אי השמירה סבת החיוב, אלא אדרבא השמירה היא סבה לפטור ועצם החיוב הוא מצד ממונו, אלא דחיוב השומרים בנזקים הוא ג"כ מצד בעלות, כלומר, דלענין נזקים קבלו את כל ההתחייבות של הבעלים עליהם, והלשון "נכנסו תחת הבעלים" מורה גם כן על זה.
בוראיה לזה ג"כ מהא דב"ק (מ' ע"א וב') "ת"ר, שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק - וכו' - ונימא ליה, תם שאילי מועד לא שאילי? משום דא"ל, ס"ס אי תם הוה, פלגי נזקא בעית לשלומי, השתא נמי זיל שלים פלגא נזקא", ואי נימא דעצם סבת החיוב הוא מצד אי השמירה דקארי לה מאי קארי לה, ס"ס הרי לא שמרו ומתחייבים? אלא כנ"ל, דכל החיוב הוא מצד קבלת ההתחייבות של בעלים וע"ז מקשה שהיתה טעות בקבלת ההתחייבות, והמתרץ מיניה וביה, דס"ס בח"נ לא היתה טעות.
גואחרי ההנחות האלה נבוא לבטח אל המטרה בהא דתלינן בגמ' הנ"ל גם לענין נזקים במחלוקת של שומר שמסר לשומר, אע"פ ששם לא שייך הטעם של "את מהימנית לי בשבועה" וכו', דס"ס, כאמור, עצם המחלוקת הוא אם אפשר להשומר הראשון להפטר לגמרי מחובת השמירה, במה שמסרה לבן דעת, דבזה גמר את כל חובת השמירה שעליו והוה כמו נעלה כראוי עפ"י דין, או דזהו רק בתור ממלא מקום, ולמ"ד דשומר שמסר לשומר חייב הוא משום דס"ל כהצד השני, ואע"פ ששם אנו צריכים לטעם נוסף של "את מהימנית לי בשבועה" וכו' בזה נשתמש בהנחה השניה, דשאני החיוב של שומר להבעלים מהחיוב שלו לענין נזקים, דלענין הבעלים, כל סבת החיוב שלו הוא אי השמירה, וכאן אפשר היה להפטר גם ע"י ממלא מקום, משא"כ לענין נזקים, דהוא חיוב של בעלות, וכשם, שכאמור, הבעלים אינם יכולים להפטר לענין נזקים ע"י ממלא מקום, דכל ממלא מקום הוא רק בגדר ערב, ככה ג"כ השומר הראשון אינו יכול להפטר ע"י שומר שני, זולת אם הנמוק "שהרי מסרה לבן דעת", היה זה בגדר של מלוי השמירה בתכלית, אבל למ"ד שומר שמסר לשומר חייב, הרי זה אינו כנ"ל, והרמב"ם דפסק שומר שמסר לשומר חייב שפיר פסק דהשומר הראשון לא נפטר מחיובו.