מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ט; במקום העצם 22
אעד כאן דברנו בענינים שכאלה שהמה ברורים לנו אי בבחינת עצם הדבר או בבחינת במקום הדבר, אבל יש ענינים שכאלה שנופל הספק בזה גופא, אם להביט עליהם בעל עצם הדבר או רק כעל "במקום הדבר".
בלמשל בכל חיובי נזיקין בין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו שהחיוב ע"ז הוא בכסף או בשוה בכסף, יש להסתפק, אם זהו עצם החיוב, או שזהו רק במקום החיוב, כלומר, כשהזיק כלי, למשל, אם יועמד עליו חיוב להשיב לו כלי, אלא כמו שבגזלן אם אין הגזילה בידו הוא צריך לשלם כסף או שוה כסף, הכי נמי כיון דהכלי כבר איננו, יועמד עליו חיוב דמים במקום החפץ, או דבנזקים לכתחילה יועמד עצם החיוב עליו רק על השווי, כעין ציור של מכירה, שמוכר חפץ בעד דמים שלכתחילה יועמד חיוב של דמים על הלוקח, באופן שהחיוב כסף ושוה כסף זהו עצם החיוב.
גואפשר לנסח את החקירה הזו גם בנוסח אחר. הנה בכל חיוב יש שלשה דברים. א) סבת החיוב. ב) מהות החיוב. ג) תשלום החיוב, ובמזיק שסבת החיוב הוא בודאי פעולת ההיזק, יש להתספק, במה שיורדים לנכסים של מזיק וגובין כסף או שוה כסף, אם זהו עצם מהות החיוב, או זהו רק תשלום החיוב, אבל עצם מהות החיוב הוא אותו הכלי גופא שהזיק.
דועי' במחנ"א הלכות נזקי ממון, שמסתפק, כשהזיק למשל כלי שהיה שוה חמשה זוזים ובשעת התשלומין הוא שוה רק ארבעה, אי יצטרך לשלם חמשה, או רק ארבעה, ולהיפך, כשבשעת ההיזק היה שוה ארבעה ועכשיו שוה חמשה שהספק הוא ג"כ כנ"ל.
הובאמת הספיקות הללו מסתעפים מחקירתנו הנ"ל, דאם התשלומין הוא בעד עצם החפץ, שזאת אומרת, דעצם החיוב הוא החפץ גופא, והכסף הוא רק במקום החפץ, הנה עלינו לראות רק שע"י התשלומין יהיה אפשר להניזק להשיג את אותו החפץ גופא, ולעולם עלינו להביט על שעת הגביה בין אם הוזל בין אם הוקר, אבל אם נימא דעצם מהות החיוב הוא רק השווי, וכציור של מכירה שהלוקח נתחייב בדמים, הנה כשם ששם אנו מביטים רק על שעת המכירה, ואם נתייקר הריוח ללוקח ואם הוזל ההפסד ללוקח, הכי נמי תיכף בשעת ההיזק הועמד שווי החפץ בתור חיוב על המזיק מבלי שום הבדל בהמחירים של החפץ אחרי כך.
וונראה שבזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ה מהל' טוען ונטען (הלכה ב') בהמחלוקת הידועה, אם תבע לחברו שחפר בורות שיחין ומערות בקרקעותיו, שהרמב"ם סובר, דאין נשבעין על הקרקעות והראב"ד אומר, ד"כיון שתבעו לשלם פחתו הרי הוא כשאר תביעת ממון", שהרמב"ם יסבור כהצד הראשון, ובכן בתביעה של חפירת בורות שיחין ומערות הנה מהות החיוב הוא קרקע, אע"פ שהתשלום הוא בכסף והראב"ד יסבור כהצד השני, וא"כ עצם מהות החיוב הוא כסף.
זוהנה הראב"ד מקשה שם על הרמב"ם מהא "דאמר לו חבלת שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת", אע"פ שאדם איתקש לקרקע?
חוכן מקשה הקצוה"ח מהא דשבועות (ל"ו ע"ב) "אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב", ופגם היינו נזק והוי דמי אדם ומ"מ חייב קרבן שבועה?
טומובן שלפי דברינו הנ"ל אין בזה משום השגה, דאע"פ שאדם איתקש לקרקע, אבל באדם לא שייך לומר שמהות החיוב הוא אדם והכסף הוא רק תמורת האדם, כמובן מאליו, אלא ששם בודאי יועמד עצם החיוב רק על כסף, וכן באנסת ופתית את בתי ג"כ כנ"ל.