מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 44
אואמנם לא רק בשבת שכתוב בה מלאכת מחשבת, אך גם בכל העברות של פעולה, זולת חלבים ועריות, אנו מביטים על התכלית, כי כל פעולות עשית לשם תכלית ידועה, ואם אינו מכוון להתכלית הוא מותר, ובשביל כך אנחנו אומרים "מוכרי כסות מוכרים כדרכם, ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה" וכו' (כלאים פ"ט משנה ה') ומזלפין יין ע"ג האישים (זבחים צ"א ע"א) ועיין ברמ"א יו"ד סי' ש"א (ס"ק ו'), שמותר אפילו ללבוש כלאים שאין מכוון להנאתו אלא להעביר בו המכס, שמכל זה אנו רואים, שאפילו בשאר עברות מותר אפילו בפסיק רישא דלא ניחא ליה, מפני שכאמור, כל מעשה של האדם הנה "סוף מעשה במחשבה תחילה", כלומר, מעשה תכליתי, וכל עברה במעשה באה העברה ביחוד על התכלית שבדבר.
בועלינו להוסיף, כי אע"פ שבשבת אנו ממעטינן דבר שאין מתכוון רק ממה שכתוב "מלאכת מחשבת" ונראה שבלי זה היו חייבים אף על דבר שאינו מתכוון? מפני שבשבת עיקר האיסור הוא לא מצד הפעולה, אלא מצד הפועל שעל האדם לנוח בשבת, ומה"ט סוברים האחרונים, דאף לב"ש, דס"ל יש שליח לדבר עברה, בכ"ז בשבת גם הוא מודה דאין שליח לדבר עברה, מפני שאפילו לב"ש שיש שליח לדבר עברה, זה שייך רק במקום שהעברה היא בהפעולה, כמו בצא הרוג את הנפש דהעברה היא בודאי בזה, שע"י נהרג נפש ושייך עוד לחייב את המשלח מצד שלוחו של אדם כמותו, דס"ס גם בזה סובר ב"ש דנחשב כאילו נהרג אדם על ידו, משא"כ בשבת שכל האיסור הוא מצד האדם שלא נח בשבת וס"ס הוא נח, דעל הגוף לא שייכת שליחות.
גובשביל כך אנו צריכים למלאכת מחשבת, דבלי זה היינו אומרים דבשבת חייב אף בדבר שאינו מתכוון, דהא ס"ס לא נח, ובאה ה"מלאכת מחשבת" ללמדנו, שס"ס אינו עובר על המנוחה של שבת רק כשעושה מלאכה, ומלאכה איננה רק מלאכת מחשבת.