מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 45
אוראיתי אחרי כך בספרו של רבנו חיים הלוי זצ"ל בפ"י (הלכה י') מהלכות שבת שג"כ עמד על ההגדרה של מלאכת מחשבת שנאמר דוקא בשבת ודבר שאינו מתכון שזה נאמר בכל העברות כנ"ל ש"מלאכת מחשבת" היא בידיעה שידע את התכלית שבשבילה באה המלאכה, אבל דבר שאינו מתכוון הכוונה בהרצון, שאע"פ שהוא יודע את התכלית שיוצאת מהפעולה, אבל אינו רוצה בזה ג"כ מותר וראי' מפסחים (כ"ה ע"ב) לענין "הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו" וכו' ששם הרי בודאי יודע שמגיע לו הנאה, ובכ"ז אנו באים בזה מטעם דבר שאינו מתכוון.
בומזה תתחזק עוד ביותר הנחתנו הנ"ל, דאל"כ מדוע מדגישה הגמרא דוקא בשבת את הפטור של "מלאכת מחשבת" ולא את הפטור של אינו מתכוון הכולל הרבה יותר לפי הנ"ל? למשל בב"ק (כ"ו ע"ב) גבי "היתה לו אבן מונחת בחיקו", שג"כ כל ההדגשה היא רק משום דבשבת "מלאכת מחשבת אסרה תורה", והג' רעק"א בתשובה הנ"ל נותן נמוק, מדוע לא השתמשו בהפטור של מתעסק, ומ"מ נתן נמוק נכון דכיון דבמתעסק יש ס"ס עברה, אם כי לא חייבים חטאת על זה, יש בזה הכלל של קלב"מ, אבל עדיין קשה מדבר שאינו מתכוון כנ"ל? אכן לפ"ז יתורץ, דבשבת אפשר לבוא רק מצד מלאכת מחשבת, שאם אין ידיעה אין זה בכלל מלאכת מחשבת, אבל אי אפשר לבוא בזה מצד דבר שאינו מתכוון דבא על הרצון כנ"ל, דרצון לא שייך רק במקום דהעברה היא בהפעולה, ולא במקום שהעברה הוא בהפועל כנ"ל.
גואפשר שבזה היא המחלוקת של הערוך ושאר הראשונים שבפסיק רישא דלא ניחא ליא בשבת, שלדעת הערוך גם זה מותר, ולשאר הראשונים אסור, כי הערוך מביא לזה ראיה כמבואר בתוס' כתובות (ו' ע"א) מהא דמזלפין יין ע"ג האישים, ומהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן, ואלה החולקים על הערוך סוברים דמזה אין ראיה "כי בכ"מ בפסיק רישא דלא ניחא ליה אי אפשר לנו לבוא מצד חוסר ידיעה, דהא ס"ס הוא יודע שהתכלית מוכרחת לבוא מזה אלא מצד חוסר רצון, וזה לא שייך בשבת כנ"ל, ולדעת הערוך נצטרך להגיד שאינו חולק בין שבת לשאר העבירות.