מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 52
אונחזור לעניננו, למלאכה שאינה צריכה לגופה, עי' בתוס' שבת (צ"ד ע"א) ד"ה ור' שמעון פוטר, מחלוקת רש"י ותוס' בהמקור שמלאכה שאצל"ג פטור לר"ש, שרש"י פירש משום "דברצונו לא היתה באה לו ולא היה צריך לה שאינה אלא לסלקה מעליו, כמו צד נחש שלא ישכנו, או מכבה גחלת שלא יזיקו בו רבים דברצונו שלא היה בעולם", ובהא ד"חס על הפתילה (שם ל"א ע"ב) פירש "דאינה צריכה לגופה משום דאין צריך לכבוי זה ואם לא הובערה מעולם היה ניחא ליה", והתוס' הקשו על זה "מקורע בחמתו למירמי אימתא אאינשא דביתיה דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שיהא בעולם?" ובשביל כך דחו פירש"י, ופרשו שכל הטעם הוא משום דלא הי' בכהאי גוונא במשכן.
באכן לפי דברינו קושית תוס' מסולקת מאליה, דכפי האמור מלאכה שאצל"ג כוללת שני דברים, מלאכה שאינה רק אמצעי לתכלית, או מלאכה שיש בה רק תכלית שלילית, ופירש"י הוא על הדברים הנכנסים להסוג השני, ורש"י הביע את זה בלשונו הזהב והקצור, "דברצונו לא היתה באה לו שאינה אלא לסלקה מעליו" שזהו תכלית שלילית כנ"ל, אך בודאי גם רש"י מודה בהסוג א' של מלאכה שאינה צריכה לגופה, והראי' "מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה", שגם שם בודאי התכלית אינה תכלית שלילית אלא תכלית חיובית, כי הוא צריך לעפרה ממש ולא לסלק את העפר אלא להשתמש בו, ובכ"ז זוהי מלאכה שאצל"ג, משום שהמלאכה היא רק אמצעי לתכלית, כי אם החפירה היא משום בנין הרי התכלית מונחת בעצם הפעולה, משא"כ בכה"ג הנה התכלית באה על ידי הפעולה, אבל לא מעצם הפעולה, והכי נמי בקורע בגד בחמתו למירמי אימתא אאינשי דביתיה, ס"ס המלאכה איננה רק אמצעי לתכלית, כי אין התכלית בעצם הקריעה, אלא רק שעל ידי הקריעה באה לו תכלית אחרת שאינה כלולה בעצם הקריעה.