מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 54
אועי' בירושלמי פ' המצניע (הלכה ה') "את המת במטה חייב דברי הכל, לא כן תני אף ריח רע כל שהוא, ואמר ר' אילא' אף ר' שמעון מודה בה ומודה ר' שמעון באיסורי הנאה? א"ר יודן, תופתר במת עכו"ם ושאין בה ריח רע והוציאו לכלבו תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב, ור' שמעון פוטר, מאי טעמא דר' שמעון? כבר נתמעטו טומאה, ועי' במפרשים וב"יפה עינים" על הש"ס, והמתבאר מזה, דהירושלמי סובר, דאף ר' שמעון מודה, כשמוציא מן המת מצד הריח רע או מצד איסור הנאה הוא חייב, וכה"ג גם במוציא את המת לקוברו, וכשמוציא מצד ריח רע או מצד איסור הנאה יהיה חייב אף בפחות מכשיעור, וכל המחלוקת הוא במוציא חצי זית מן המת, ס"ס הריח רע נשאר, ואף דהועילה ההוצאה שלא תטמא החצי זית הנשאר, ע"ז מבאר הירושלמי דכבר נתמעטה הטומאה תיכף בשעה שהחצה את הזית לשני חצאים, באופן שבהוצאתו לא הועיל כלום.
בולכאורה לפ"ז כל ההגדרה שלנו במלאכה שאצל"ג נופלת בבירא לפי שיטת הירושלמי הנ"ל, ונראה שהירושלמי לא מחלק בין תכלית חיובית לתכלית שלילית, שהרי הוצאת מת מפני ריח רע, או מפני איסור הנאה וגם מפני להמעיט את הטומאה אלו הן בודאי תכליות שליליות, ובכ"ז מודה בהו ר"ש דחייב?
גאכן, מאידך גיסא, הרי ס"ס הירושלמי לא פליג בכל שאר עניני מלאכה שאצל"ג, שאי אפשר לבארם רק על היסוד של תכלית שלילית הנ"ל?
דונראה שהירושלמי אינו חולק על הבבלי רק במה שנוגע להוצאה, עי' בבבלי (צ"ד ע"ב) "אמר רבא, ומודה ר' שמעון במר לחפור בו וס"ת לקרות בו חייב, פשיטא, דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אלא מלאכה שצריכה לגופה לר' שמעון היכי משכחת לה? מהו דתימא עד דאיכא לגופו ולגופה כגון מר לעשות לו טס ולחפור ס"ת להגיה ולקרות בו, קא משמע לן", כלומר, שבין כך ובין כך אין ההוצאה מלאכה כמו מלאכות אחרות, כי כל המלאכות מביאות איזה תיקון בעצם הדברים שנעשו בהם המלאכות, לא כן הוצאה, שבעצם הדבר לא נעשה שום תיקון אלא שהועבר רק ממקום למקום, ובשביל כך נקראת "הוצאה מלאכה גרועה" כמבואר בתוס' על המשנה הראשונה של מס' שבת, וממילא לא דמיא ג"כ הוצאה לשאר המלאכות שבנוגע לה"צריכה לגופה" שיש בכל המלאכות, ששם "לגופה" הכוונה לגופה של המלאכה, וכאן יש רק ל"גופו" של המוציא, כמו, למשל, ב"מר לחפור בו וס"ת לקרות בו".