מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 55
אואלא מהו ההבדל לפ"ז בין המוציא מת לקוברו בין המוציא ס"ת לקרות, הלא אידי ואידי אין בהן צורך לגופה אלא לגופו?
באך ההבדל הוא בין תכלית שיש בעקירה לתכלית שיש בהנחה. בהמוציא מת לקוברו, התכלית היא בהעקירה שיועקר הדבר מכאן, ובהמוציא ס"ת לקרות בו התכלית היא בההנחה שיהיה הס"ת שמה.
גואמנם בהוצאה, שהמלאכה באה משתי פעולות מהוצאה והכנסה, יש לחקור מהו עצם המלאכה, אם עצם המלאכה היא ההנחה, והעקירה היא רק האמצעי לכך, כי בלי עקירה אי אפשר לו לבוא לידי הנחה, או להיפך, שעצם המלאכה היא העקירה, אלא שאם אין הנחה זו לא נקראת עקירה.
דועי' בשבת (ד' ע"ב) "ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי", שכנראה תופס דעצם המלאכה הוא העקירה והנחה באה בתור ממילא, ומפני שבל"ז לא נקראה העקירה עקירה, ובשביל כך אפשר לחלק ולהגיד, דאפשר להשתמש בקלוטה רק במה שנוגע להנחה ולא לעקירה.
הובזה המחלוקת בין הבבלי ובין הירושלמי הנ"ל, דהבבלי סובר שעצם המלאכה הוא בהנחה והעקירה משמשת רק בתור אמצעי, וכל תכלית שיש רק בהעקירה, כמו מוציא את המת לקוברו וכדומה נקראת בשביל כך מלאכה שאצל"ג, ותכלית שיש בהנחה כמו ס"ת לקרות זוהי נקראת מלאכה שצריכה לגופה, והירושלמי כנראה סובר להיפך, ובשביל כך לדעתו אדרבא כשמוציא את המת מפני ריח רע או מפני איסור הנאה, זוהי דוקא נקראת מלאכה הצריכה לגופה.
וועי' במפרשים שדחקו בזה שהירושלמי אומר "תפתר, במת עכו"ם שאין בו ריח רע הוציאו לכלבו", שכתבו דלא גרסינן "והוציא לכלבו", ואי גרסינן דחקו לפרש שלא היה שיעור כמלא פי כלב, ובשביל כך פוטר ר"ש, ולרבנן החיוב משום דטומאתו אחשביה לאיסורא, ולפ"ז אין כאן כלל ענין למלאכה שאצל"ג (?) אבל לפ"ז נאמר, דלהירושלמי יוצא להיפך, שבמקום שאין שום תכלית בעקירה אלא רק בהנחה בלבד, כמו במת עכו"ם שאין בו ריח רע ולא טומאה אלא רק במוציאו לכלבו, שלו היה הכלב כאן לא היה צריך כלל להוציאו אלא רק מפני שהכלב נמצא מרחוק זהו דוקא נקרא בהוצאה מלאכה שאצל"ג, וכמו שלהבבלי המלאכה שאצל"ג בהוצאה זהו כשהתכלית היא בהעקירה ולא בהנחה, ככה להיפך נקראה בהוצאה מלאכה שאצל"ג, כשהתכלית היא בהנחה לבד ולא בהעקירה.