מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — י; אמצעי ותכלית 57
אאכן את הקושיות הנ"ל אפשר לישב באופן אחר לגמרי.
בעפ"י דברי הר"ן שם בשבת (ק"ז) הנ"ל שמביא בשם הרשב"א, "ובירושלמי משמע שהתירו לנעול ביתו בתחילה לשמור ביתו וצבי שבתוכו, כיון שהוא צריך לשמור ביתו, אע"פ שע"י כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוון לשמור את הצבי בלבד, דהכי גרסינן בירושלמי ר"י בר בן בשם ר' חנינא, היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעד הצבי מותר - וכו' - ולפ"ד הא דקאמר מתכוון לנעול בעדו לאו בעדו בלבד קאמר אלא אם נתכוון לנעול אף בעדו קאמר, ולומר שאילו צריך לנעול בעדו מותר, ואע"פ שנתכוון שיהא הצבי ניצוד לתוכו", והר"ן מרבה להקשות על זה "איך אפשר שאפילו במתכוון לנעול בעדו ובעד הצבי יהא מותר, וכי מפני שצריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת, ולא עוד שאני אומר, שאפילו אם אינו מתכוון לנעול בעד הצבי כל שהוא יודע שהצבי בתוכו ואי אפשר לו שלא יהי' הצבי ניצוד בתוכו אסור, והיינו דאמרינן מודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות, וזה שאמרו בירושלמי הוא ענין אחר לומר, שאם מתכון לנעול את ביתו ולא נתכוון לצבי כלל, אע"פ שאח"כ מצא הצבי בתוכו מותר שאינו מחוייב לפתוח את ביתו".
גאכן כדי להצדיק את דברי הרשב"א הנ"ל, נראה שיש שני מיני שאינו מתכוון שאנו ממעטינן מצד "מלאכת מחשבת", יש שהמלאכה היא בין כך ובין כך אלא שבאינו מתכוון חסרה המחשבת שבמלאכה, כמו, למשל, בגורר מטה כסא וספסל כשאינו מתכוון לעשות חריץ שס"ס כשנעשה חריץ הרי המלאכה יש, באופן שהאינו מתכוון זהו סבה להתיר את האיסור, או, חידושו של הערוך בפסיק רישא ולא ניחא ליה דשרי, כמובן מאליו, אבל יש דברים שאנו ממעטינן מצד "מלאכת מחשבת" משום דבלי מחשבת אין כלל מלאכה.
דלמשל, בנעילת בית כדי לצוד צבי, הנה בודאי הנעילה כשהיא לעצמה אין בה כלל סרך מלאכה, אלא מה שמכוון לצוד צבי זהו שנותן לזה את השם מלאכה מלאכת צידה.
הוזהו ההבדל בין נידון דידן ובין שאר המלאכות לענין דבר שאינו מתכוון, דבשאר דבר שאינו מתכוון, בודאי צדק הר"ן שאם יתכוון לעצם המלאכה אף אם יכוון בזה עוד דבר שאינו מעצם המלאכה נמי יהיה חייב, דאין כאן סבה להתיר מצד דבר שאינו מתכוון, משא"כ כאן, דכל מלאכת צידה שיש בדבר הוא רק הכוונה מה שמכוון לנעול כדי לצוד צבי, אבל אם יש בזה גם הכוונה לשמור את הבית, ממילא אין כלל מלאכת צידה אלא נעילת בית בעלמא, כיון דהנעילה באה גם מצד עצמה לשמור את הבית.
ווממילא זהו ההבדל ג"כ לענין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שבכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פוסק הרמב"ם דחייב, כי גם כשהמלאכה נעשית לתכלית שלילית נמי נקראת מלאכת מחשבת, משא"כ בצידת נחשים שלא יזיקו, שבעצם פעולת הצידה אין בה משום מלאכה, אלא כוונת הצידה היא שעושה את זה למלאכה, וממילא כשכל הכוונה הוא בשלילה שלא יזיקו אין כלל בזה השם מלאכה כנ"ל.
זוכן במפיס מורסא, הנה עיין ברש"י שפירש על הא דאמר שמואל ג' פטורי בשבת פטור ומותר הנ"ל, שחד מינייהו הוא מפיס מורסא שפירש "פטור ומותר דאין כאן תיקון, ורבנן נמי לא גזור בה בשבת משום צערא", כלומר, שגם כאן אין בזה מלאכה בעצם, אלא משום התיקון שבדבר שזהו עושה את הדבר למלאכה, וממילא כשאינו מתכוון כלל לשום תיקון אין כלל משום מלאכה, ולא כבכ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה, שהמלאכה היא מלאכה, אלא שאינה צריכה לגופה.
חועי' ברש"י סוף פרק האורג שכתב על הא דמפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב שכתב דהחיוב הוא משום "בונה פתח או משום מתקן כלי", ונראה דמספקא ליה, ובכתובות (ו' ע"ב) פירש "דחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב ויבן את הצלע", והספק הוא אי כרב או כשמואל שחולקים בעושה נקב בלול דרב מחייב משום בונה ושמואל משום מכה בפטיש.
טובאופן שכזה אפשר לתרץ את זה גם באופן של לשיטתו, דרב לשיטתו דיש במפיס מורסא במלאכה כשהוא לעצמה, הנה אע"פ כשמחשב להוציא ממנה ליחה וה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ג"כ חייב, אך שמואל לשיטתו דכל החיוב הוא משום מכה בפטיש, ממילא ה"אינה צריכה לגופה" מסלק לגמרי את השם מלאכה מזה מצד מלאכה שאצל"ג.
יובכלל אפשר שרב ושמואל חולקים במחלוקת של הרשב"א והר"ן הנ"ל, אם אנו מחלקים בין אינו מתכוון שהמלאכה היא מלאכה בפני עצמה, או באינו מתכוון כשכל המלאכה היא מלאכה רק מצד הכוונה כנ"ל.
יאואפשר שזה גופא תלוי בהמחלוקת אי דבר שאינו מתכוון אסור או מותר, דאפשר לפרש דמי שסובר דבשאינו מתכוון אסור ס"ל דאף באינו מתכוון כאילו מתכוון הוא, אם כי הדבר אינו מוכרח דאפשר שזהו לא מצד דכאילו מתכוון אלא שאוסר אף בלי מתכוון, - וממילא כיון דמתכוון הוא מלאכה הנה אף כשאינו מתכוון נמי מלאכה היא, ואי אפשר לבוא בזה רק ג"כ מצד מלאכה שאצל"ג, ובזה הלא אנו פוסקים דחייב, אבל אם אינו מתכוון מותר, ואיך אנו עושים את האינו מתכוון כאילו מתכוון, הנה ממילא יש הבדל בין מלאכה שאצל"ג דמלאכה יש אלא שאנו רוצים לפטור מצד האצל"ג, ובזה אנו פוסקים דחייב, ובין במקום כשכל המלאכה היא באה מצד "הצריכה לגופה", שאז באצל"ג איננה מלאכה כלל כנ"ל, ואז כו"ע מודים דפטור.
יבובשביל כך המחלוקת בזה בין רב ובין שמואל, שרב לשיטתו דדבר שאינו מתכוון אסור, ושמואל לשיטתו דדבר שאינו מתכוון מותר, והרמב"ם לשיטתו דדבר שאינו מתכוון מותר פוסק בזה כשמואל.