מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 2
אאמרנו: "כל דין קשור לאיזו מציאות" - ומשמעות הדבר הוא, שאין דין בלי איזו מציאות של עצם או של פעולה כנ"ל, אבל המציאות היא מציאות גם בלי הדין הקשור עמה, ז. א. שהדין קשור לעולם במציאות אבל אין המציאות קשורה לעולם בדין. למשל, אסורי חלב, דם, טריפה, נבילה, חמץ בפסח ועוד ועוד, הדין בא, כמובן, מחמת המציאות של כל אלה הדברים. ואמנם גם אלה הדברים שהזכרנו לדוגמא, יחולקו לשני חלקים: חלק שהמציאות עצמה קובעת את הדין, כמו למשל: חלב, דם, חמץ וכדומה; וחלק ששם המציאות קובע את הדין והשם הוא גופא דין, כמו, למשל, נבלה, טריפה, באלו, דין האיסור בא מחמת השם נבילה או טריפה, כלומר: שמקודם קובע הדין שיש על זה שם נבילה או טריפה, ואין זה כמו חלב ודם, למשל, שהשם נובע מהמציאות כשהיא לעצמה, אלא שבזה השם גופא נובע מתוך הדין. כי כשאנו נותנים על הבהמה שם טריפה כבר יש בזה היסוד הדיני של "כל שאין כמוה חיה טריפה". ונבלה - יש בזה המושג הדיני שכל חסרון בשחיטה עושה את הבהמה לנבלה.
בוככה הם ג"כ האיסורים בפעולות ידועות, כמו שלא לבשל בשר בחלב, שלא להחזיק חמץ בפסח וכדומה; ובדברים שבין אדם לחברו, כמו שלא להונות הגר בדברים ובממון; שלא לענות יתום ואלמנה וכדומה, שהמציאות היא, כמובן, מציאות גם בלי הדין, והדין בא רק לאסור את המציאויות הללו, אבל יש גם כן באיסורי פעולות ששם המציאות קובע את הדין והשם גופא הוא דין, כמו, למשל, איסור מלאכה בשבת ויו"ט, שקודם אנו צריכים לקבוע את השם מלאכה שזהו גופא דין; וזהו ג"כ סכום של מציאות, שפעולות-מציאות אלה ואלה יש עליהן שם מלאכה.
גאולם יש דינים על מציאות, שכל המציאות גופא איננה אלא דין, כמו, למשל, ההבדל בין כל העריות האסורות ובין אשת איש. כל העריות, כמו: בתו ובת-בתו, נדה וכדומה - הדין בא מחמת המציאות כשהיא לעצמה, אבל איסור אשת איש, הנה כל ההגדרה של אשת איש היא דין, וכשיש דין של איסור אשת איש, הנה האיסור זהו דין על מציאות דינית, וככה ג"כ האיסורים המיוחדים בקדשים: הקדשים - זוהי מציאות דינית ולא מציאות ממש; וכן, למשל, איסורי נדר, שבועה, נזירות וכדומה, שאפילו נדר שהוא איסור חפצא אבל עכ"פ אין זה דבר מציאותי, אלא הדין של נדר זוהי המציאות שמזה בא דין האיסור.