מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 3
אאכן, נופל הספק בכל דיני ממנות שכולם מסתעפים ממשפטי הבעלות - אם הבעלות גופא הוא בבחינת דין או בבחינת מציאות. כלומר: אם היסוד של דיני ממנות זהו דין של "לא תגזול", או להיפך, דהדין של "לא תגזול" בא מהיסוד של בעלות, והספק הוא במושג בעלות גופא, אם זהו מושג מציאותי או מושג דיני; או במילים אחרות: אם הלא תגזול מסתעף מהבעלות ועצם הבעלות הוא מציאות ככל המציאות דעלמא, וכמו שלא נאמר באיסור חלב שהמציאות של חלב בא מתוך האיסור אלא להיפך, כמובן. או שכל מושג הבעלות בא מתוך ה"לא תגזול", ואינו דומה לאיסור חלב, למשל, שהחלב הוא חלב גם בלי הדין - אבל כאן אנו זקוקים לדין גם במושג - מושג הבעלות גופא - כי בלי ה"לא תגזול" אין כלל מושג בעלות לגמרי.
בומרכז הספק הוא, אם כל דיני ממונות מיוסדים ג"כ רק על יסוד של מצוה ועברה לבד, או שהיסוד המשפטי שיש בזה הוא יסוד מיוחד מלבד המצוה ועברה שבזה.
גואמנם לכאורה משמע שאין לנו יסוד משפטי מיוחד אלא הכל נכנס בסוגי מצוה ועברה; וגם "פריעת בעל חוב - היא רק - מצוה", ומה שגובים מנכסים הוא רק מצד כפיה על המצוה, כמו שמסבירים הרבה ראשונים, אלא במצוות שבגופו כופין ע"י אמצעי כפיה בגוף, ובמצוות שבממון - ע"י אמצעי כפיה ממונות - שיורדים לנכסים; ומצד השני, גם בצדקה שבודאי אין בה אלא מצוה לבד ולא ענין משפטי, ג"כ יורדין לנכסיו, כמו שפוסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות מתנות עניים (הל' י'): "מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, ב"ד כופין אותו ומכין אותו מכות מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן".
דולא עוד אלא שאנו מקילים תמיד עוד יותר בדיני ממונות מבדיני איסור, כידוע, שספק איסורא לחומרא וספק ממונא לקולא. ואם בספק צדקה יש דעה האומרת שזו היא ספק מצוה - ולחומרא אזלינן (עי' ר"ן נדרים ז' ע"א), הנה בספק חוב כולי עלמא מודים שלקולא אזלינן.