מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 7
אואמנם מעצם הכלל הגדול, שספק ממונא לקולא וספק איסורא לחומרא, יש ללמוד שיש דיון ממוני לחוד ודיון איסורי לחוד; ואין הדיון הממוני בא רק מצד האיסור שיש בזה. ועל כרחך שיש מושג בעלות גם בלי האיסור של לא תגזול הקשור בזה.
בכי כבר הבאנו במק"א וביחוד במדת "סבה ומסובב ועצם והסתעפות", כי על הקושיא הקדומה: מדוע אנו אומרים ספק ממונא לקולא ואין אנו באים בזה מצד ספק אסור של לא תגזול? - הנה התירוץ המתאים ביותר הוא, שבכל הספקות אנו מביטים על עיקר הספק ולא על הדברים המסתעפים ממנו, והאיסור של לא תגזול הוא רק דבר המסתעף מהממון. אכן, זה גופא כבר מחייב את ההנחה היסודית שיש מושג ממוני לחוד, כלומר: שיש מושג הבעלות גם בלי האסור המסתעף מזה. כי אם נגיד שכל מושג בעלות בא מה"לא תגזול", הלא יוצא ההיפך, שגם בספיקא דממונא הספק ממון מסתעף מספק איסור.
גומכאן ראיה שגם המושג חיוב שיש בממון הוא מושג עצמי לחוד והמצוה שיש בזה היא רק מסתעפת מזה, שהמצוה באה על האדם שימלא את החיוב הזה שכן כל דיני ממונות סובבים או על יסוד של בעלות - אם יש בעלות לזה או לזה - או על יסוד של חיוב. וביסודם יש או איסור או מצוה, בנוגע לבעלות האיסור של לא תגזול ובנוגע לחיובים המצוה של פריעת חוב, וכמו שהבעלות היא מושג עצמאי והאיסור רק מסתעף מזה, ככה ג"כ מושג החיוב הוא מושג עצמאי שהמצוה רק מסתעפת מזה, כנ"ל.
דוהראיה, שכמו בספקות הנוגעים בבעלות אמרינן ספק ממונא לקולא ככה ג"כ בספקות הנוגעים לחיוב אמרינן ספק חיוב - פטור. ואין אנו באים בזה מטעם ספק מצות עשה שלחומרא אזלינן, וע"כ ג"כ שהמצוה היא רק בבחינת דבר המסתעף, ומכאן שוב ההוכחה שיש מושג חיוב עצמאי גם בלי המצוה הכרוכה בזה.
הוכל אלה הדברים מחזקים את הנחתנו הכללית שגם המושג בעלות וגם המושג חיוב המה מושגים מציאותיים כשהם לעצמם ושהתורה נתנה תוקף למציאויות הללו על ידי האיסור והמצוה הנ"ל.
ווהמושג המציאותי שיש בזה הוא המושג של ו"הארץ נתן לבני-אדם" - וגם הבעלות וגם החיובים הם מתוך הסכמה כללית של בני-אדם. ומובא בתוס' ב"מ שגם דיני השומרים השונים הם מתוך שהתורה ירדה לסוף דעתם של בני-אדם.
זוזהו מה שאנו אומרים בב"ק (ו' ע"ב) שעל המוציא מחברו עליו הראיה אין אנו צריכים לקרא כי סברא היא: "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא". כלומר: שכמו שכל דיני בעלות וחיובים בעיקרם באים על יסוד של דעת בני-אדם, ככה ג"כ הדבר שהמוציא מחברו עליו הראיה הוא ג"כ מיוסד על הסברא הכללית של בני-אדם. באופן שגם הכלל של הממע"ה אין זה בבחינת דין אלא בבחינת מציאות, כנ"ל.