מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 8
אומצינו שגם הראשונים עמדו על זה, שיש הבדל בין דיני ממונות שהיסוד שלהם הוא יסוד משפטי ובין דיני ממונות שיש בהם רק יסוד של איסור ומצוה לבד.
בכי הנה בשטמ"ק ריש פרק איזהו נשך, אחרי שמביא מחלוקת הראשונים, אם מהניא מחילה ברבית, כתב שם וז"ל: "ודעת מורי ז"ל בטעם הגאונים דלא מהני מחילה. וטעם הדבר - אומר מורי - דתביעת רבית לא הויא כשאר תביעות: כגזל, אונאה וכיוצא בהם, דאית ליה על חבריה שיעבוד ממון אלא שחוב הוא שחייב להחזיר האיסור שבלע. תדע, דהא ר' יוחנן סבר דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים; וגם לדברי הכל אם מת - בניו פטורים. ואילו בגזל ואונאה בניו חייבים כשהניח אחריות נכסים. ובודאי טעמא כדאמרן, דחיובא דרמיא עליה רחמנא הוא. ובענין חוב למ"ד פריעת בע"ח מצוה ושיעבודא לאו דאורייתא, אלא דהתם איכא דין ממון לחברו ומהניא מחילה, אבל הכא לשמים הוא חייב, וכיון שכך לא תועיל מחילה לחברו וכן עיקר וכו' - הריטב"א ז"ל".
גוקיצור הדברים הוא כנ"ל, שיש ממון ויש ממון: יש ממון שיסודם הוא יסוד משפטי; ויש ממון שכל היסוד שלהם - מצוה. הממון ממין הראשון, כל עיקר החיוב בא כדי למלאות את החסרון של השני; והממון ממין השני הוא להיפך: שכל הקבלה באה בתור דבר המסתעף ממצות הנתינה שיש עליו, שז. א. שאנו מנצלים את הנתינה לטובתו של המקבל.
דויש בזה ציור של ההבדל בין ממון לקנס, שכבר ביארנו בכמה מקומות. שהוא הבדל בין אמצעי ובין תכלית: בממון הקבלה היא התכלית והנתינה - רק אמצעי; ובקנס להיפך - הנתינה היא התכלית והקבלה רק מסתעפת מזה. ומחילת המקבל שייכת רק אז כשהקבלה היא התכלית, אזי כשהמקבל מוחל אין ממילא חיוב נתינה. ולא כן במקום שהנתינה היא תכלית כשהיא לעצמה.
הוכידוע שהירושלמי (בכתובות ריש פ'ג) פוסק גם בקנס שלא מועילה מחילה. ואע"פ שהבבלי סובר שגם בקנס מועילה מחילה, זהו מפני שסובר שמחילה הרי היא כפרעון ממש וממילא ג"כ ע"י מחילה יש נתינה ממש, וככה היא המחלוקת בין ג"כ במחילה ברבית. אבל עכ"פ בעצם יסוד ההבדל בין חיוב מצד משפטי ובין חיוב מצד מצוה כולי עלמא מודים.
ווגם בזה שוה רבית לקנס, שאין בשניהם הדין של ירושה. כי כל ירושה באה על יסוד של בעלות ובשני הדברים הללו החיובים באים לא מצד הבעלות של השני, אלא: או על היסוד של קנס או על היסוד של מצוה.