מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 9
אולפעמים יש לנו ציור שכזה שיש סתירה בממון גופא, בין הצד המשפטי שבדבר ובין הצד הממוני שבדבר. כלומר: שמצד המשפטי הממון הוא של ראובן - ומצד המצוה שבדבר, הממון הוא של שמעון, ובכל זאת ביחס למה שנוגע למושג הבעלות - אנו מתחשבים רק עם הצד המשפטי שבדבר ולא עם צד המצוה שבדבר.
בוציור זה אנו מוצאים בדברי אחד מגדולי הראשונים - הריטב"א ז"ל - שכתב על הא דאמרינן בקדושין (ו' ע"ב), המקדש במלוה אינה מקודשת, בהנאת מלוה - מקודשת, ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית" - ומקשין שם "האי הנאת מלוה היכי דמי וכו' - רבית מעליתא היא". וכתב על זה: "פירוש לישנא בעלמא הא מקשיה ליה היכא קרי ליה הערמת רבית. אבל ודאי אפילו ברבית גמורה, אם כבר פרעתו לו וחזר וקדשה - מקודשת, דמעות רבית שפרע ליה מלוה קנינהו לגמרי וממון גמור הוא לא, אלא שיש עליו חובה להחזירו וב"ד מוציאין ממנו, ואם מת אין בניו חייבים להחזיר אלא מפני כבוד אביהם בדבר מסויים". ומזה הוכיח אחד מגדולי האחרונים בצדק, דגם קודם שפרע הלוה להמלוה את הרבית ג"כ יש על הלוה חיוב מצד המשפטי שבדבר, דאל"כ גם אחרי הפרעון במה קנה זה המלוה שקבל את הכסף רק בתור רבית ואם היה הדין שמקדש במלוה מקודשת, היתה ג"כ מקודשת אם היה המלוה מקדש אותה בחיוב רבית שיש לו על האשה.
גוכאן הציור עוד יותר בולט, שבנוגע לבעלות אנו מביטים תמיד על הצד המשפטי שבדבר, אע"פ שמצד המצוה הממון הוא של אחר לגמרי.