מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 10
אועי' בתשובת רעק"א (קמא סי' פ') שמסתפק בהא דרבית קצוצה אין מוציאין מהיורשין: אם זהו כשכבר שילם הלוה את הקרן והרבית, כי אפשר שאם שילם רק את הרבית לחוד ובאו אח"כ היורשין לגבות מהלוה את הקרן יכול הלוה לנכות להיורשין את הרבית שנתן הלוה על חשבון הקרן.
בומקור הספק הוא, אם באמת לא קנה המלוה את הרבית שלקח אלא שדינא הוא מצד גזירת הכתוב, שאין מוציאין את זה מן היורשין; ולכל חידוש אין לך בו אלא חידושו, שאין מוציאין, אבל כשמדובר על דבר נכוי, לנכות ולא לתת לו להמלוה, שפיר יכולים לנכות; או להיפך: שבאמת קנה המלוה את הרבית שנתן לו הלוה מדעתו, אלא שחידוש הוא שמוציאין בדיינים מהמלוה עצמו, ושוב, ככל חדוש אין לך בו אלא חידושו - זהו דין על המלוה בעצמו. אבל בנוגע ליורשין, אין כלל הדין הזה בין בהוצאה ממש ובין בנכוי.
גוהנה מכל דברי הראשונים שהבאנו, הלא מוכח דברבית כן קונה המלוה שפיר את הרבית. כי מצד הקניני שבדבר - כלומר: מצד המשפטי - זהו ממונו של המלוה, אחרי דהדבר נעשה בהסכם שני הצדדים שזהו היסוד של שינוי רשות בממון; ורק מצד המצוה הוא חייב להחזיר ומוציאין ממנו בדיינים; ועל היורש אין שום מצוה - וממילא אין הבדל בין הוצאה ממש ובין נכוי.
דוזהו ההבדל בין פריעת בע"ח מצוה, שגובים אף מן היורשין למ"ד שיעבודא דאורייתא ובין רבית, כי שם היא מצות פריעת בעל חוב, כלומר: שהמצוה היא שישלם את החוב, וכאמור שהמצוה היא המסתעפת מהחוב. ומכיון שמצד המשפטי יש גם על היורשין חוב, כי זהו מהיסוד של בעלות שכל הזכויות והחובות נעתקים על היורשין, ממילא יש עליהם המצוה המסתעפת מחובות. ולא כן ברבית, שכאמור, אין גם על המלוה חוב מצד המשפטי אלא רק מצוה בלבד והחוב להיפך מסתעף מהמצוה, כלומר: שההוצאה בדיינים זהו מצד כפיה כמו שכופין על כל המצוות ובחיוב מצוות מובן שאין על זה המושג של ירושה.