מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 12
אומובן, שלפי הכלל הנ"ל מנומק פסק הרמ"א בחו"מ סי' ר"ח (סעיף א') דאם נשבע או נדר שלא למכור ועבר ומכר, שהמקח קיים. [ואמנם, כבר עמדו על זה שסותר מה שפסק בי"ד סי' ר"ל (סעיף א') להיפך, אבל אין זה מעניננו כאן ליישב את הסתירה] משום דכמובן, המכירה היא ענין משפטי, ורק אז אפשר להשתמש בהכלל של "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד" - אם הלא תעביד הוא ג"כ ענין משפטי, כמו בגזל כנ"ל; וקו"ח הדברים אם גם ברבית אי אפשר לבוא מצד הכלל הנ"ל אע"פ שהוא ענין ממוני, מכש"כ שאי אפשר להגיד "לא מהני" מצד שבועה ונדר, שלא רק שאיננו ענין משפטי, אך גם אינו אפילו דין ממוני.
בומובן, שאין סתירה מהא דכתובות (פ"א ב') שאמרו: "כיון דאמרי רבנן לא ליזבן לא הוי זבינא", ששם ס"ס הלא ליזבן של רבנן הוא מתוך נמוק של חסרון מצד המכירה כשהיא לעצמה, ואע"פ שהחסרון אינו רק מדרבנן, אבל ע"ז נאמר "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון" - משא"כ בשבועה ונדר, כנ"ל.