מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 13
אועי' ברמב"ם פ"א מהל' גזילה (ה' ט') שפוסק: "כל החומד עבדו וכו' אע"פ שנתן לו דמים רבים, הרי זה עובר בלא תעשה"; וכתב הרב המגיד, "אע"פ שעבר - המקח קיים". ואמנם זה מוכח מלשון הרמב"ם, דאל"כ היה לו להרמב"ם להוסיף שהמקח בטל, ודחק ה"ה בטעמו של דבר, דלא אמרינן בזה "כל מלתא" וכו'. ולפי דברינו מובן מאליו הטעם; וכאן הוא ממש כמו הלאו של רבית, שאע"פ שהוא ענין ממוני, אך מכיון שאין לזה ענין משפטי, אלא איסור בענין ממון - ה"נ כאן.
בויוצא לנו, שמלבד הציור של איסור רבית יש לנו עוד ציור של איסור לא תחמוד, שניהם הם איסורים גרידא ככל האיסורים, אלא שהם באים בשטח ממוני, אבל אין לזה ענין עם דיני ממונות שיסודם הוא ענין משפטי, כנ"ל.
גועוד ציור לזה הוא לקיחת שוחד, שהרמב"ם פסק בפ' כ"ג מהל' סנהדרין (ה' א) שחייב להחזיר השוחד כשיתבענו הנותן. וג"כ נראה שאין כאן הכלל של "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד", שאל"כ למה מדגיש דוקא כשיתבענו הנותן, אם לא קנה לגמרי הרי הוא גזלה בידו, וכלום בגזלה צריך לחכות הגזלן עד שיתבענו הנותן דוקא? אך גם כאן יש לנו הציור, כמובן, של איסור רבית שאין זה מושג משפטי, כיון דס"ס יש כאן הסכמת שניהם אלא רק מושג איסורי לבד, אם כי האיסור נוגע בשטח ממוני.