מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 16
אולהשלמת הציור בין מצוה ובין משפט נביא ג"כ את המחלוקת בין רש"י ובין התוס' בב"ק (פ' ע"ב) דאמרינן שם: רב הונא אמר, גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה, מהו להציל עצמו בממון חברו? שלחו ליה, אסור להציל עצמו בממון חברו, אבל אתה - מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך וכו' -; "כשלמא למ"ד למקלי, היינו דכתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה" - וברש"י "שלא ישרפוה" הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חברו"; ובתוס' שם: "איבעיא ליה, אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש". ואנו רואים שלרש"י הנה אע"פ שפקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, אבל אינו דוחה את האיסור של מזיק. ולכאורה איך ייתכן הדבר שפקוח נפש דוחה גם לאווין שיש בהם מיתה וכרת ולא ידחה עברה גרידא שאפשר ג"כ לתקנה בנקל ע"י "מיטב שדהו מיטב כרמו ישלם"? - אם לאו כנ"ל, שמצוה לחוד ומשפט לחוד. וממון של חברו הוא דבר שבמציאות, והפקוח נפש דוחה רק את הדין אבל אינו משנה ס"ס את עצם המציאות, והוה כמו מי שעומד בסכנת נפשות אך אין לו במה להושיע לעצמו.
באכן, אפילו להתוס' שמשמע שלענין עצם ההצלה ע"י הממון של חברו אין ספק שמותר, אלא הספק הוא אם חייב לשלם, ג"כ מוכרחים לנקוט את ההגדרה הזו, שהלא תגזול אינו רק אסור לבד אלא שיש בזה מושג משפטי בעיקרו, דאל"כ - בשביל מה יתחייב לשלם דמים, הלא גם הדמים באים לפ"ז רק מהאיסור של גזלה ומזיק, וכיון שהאיסור הותר בשביל פקוח נפש - ממילא אין כאן ג"כ חיוב דמים. אלא ודאי שג"כ סברי שבעיקר הדבר יש בזה יסוד משפטי, אלא שהתוס' סוברים כנראה שמה שאסור להזיק דבר של חברו אפילו כשרוצה לשלם ממון עבורו אין זה כבר עוול משפטי, כי מצד המשפט שבדבר עלינו להביט רק על הממון, וכשמשלם את הממון כבר אין בזה עוות משפטי, אלא שזה בא מהצד האיסור שבדבר, איסור התורה, וזה נדחה מפני פקוח נפש. אבל עכ"פ גם הם מודים שבחיוב הדמים מצד מזיק יש בזה מושג משפטי מיוחד מלבד האיסור שבדבר, כנ"ל.