מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 18
אכל דין, כאמור, בא על איזו מציאות, באופן שתמיד הדין תלוי במציאות ולא המציאות תלויה בדין, כלומר: שאפשר לנו לצייר את המציאות גם בלי הדין ואי אפשר לנו לצייר את הדין בלי המציאות.
באכן, יש לפעמים גם דברים יוצאים מן הכלל בזה, כלומר שדוקא ע"י דין זה נחשב למציאות ובלעדי זה אין כלל מציאות.
גלמשל, גם תמורה נחשבת למציאות מעשית כדאמרינן: "א"ל ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבורא קא עביד מעשה" (תמורה ג' ב'), ובודאי שם כל המציאות המעשית שבזה באה מצד הדין של תמורה שדיבורו קיים. ומובן ששם אם לא היתה גזירת הכתוב: "והיה הוא ותמורתו קודש" לא היה יכול רבא להגיד בזה "לא מהני - והאי דלקי, משום דעבר אמימרא דרחמנא", כי אם היינו מניחים בזה שלא מהני הרי כבר אין מעשה. וע"י כך תתיישב גם הקושיא שמקשים על דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב "בהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה הלוקח, ולפיכך אינו לוקה", הלא הוא פוסק כרבא שבכ"מ אי עביד לא מהני ובכ"ז לקי, משום דעבר אמימרא דרחמנא, וגם כאן היינו צריכים להגיד, שאע"פ שלא קנה הלוקח בכ"ז ילקה משום דעבר אמימרא דרחמנא?
דאך גם כאן יש לנו הציור הזה, כי הקנין כשהוא לעצמו כמו קנין סודר וכדומה אין בזה מעשה מצד הפעולה שבזה, אלא מצד דין הקנין; וגם כאן הציור לא הדין בא מתוך המציאות המעשית אלא להיפך, המציאות המעשית מתהוית מתוך הדין, וממילא אי אפשר להגיד בזה "לא מהני, והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא", כנ"ל.
הונחזור לעניננו בהנחתנו, שאי אפשר לבטל מושג משפטי על היסוד של "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד" וכו', דגם בהלא תעביד גופא אין מושג משפטי אלא סתם עברה לבד.