מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 19
אומובן שבזה ג"כ תסתלק הקושיא שמקשים על הרמב"ם שפסק בפרק א' מהלכות חו"מ (ה' ג'), שהקונה חמץ בפסח לוקה אע"פ שעל ב"י וב"י סתם לא לוקים, מפני שהוא לאו שאין בו מעשה, אבל בקנה או חמצו בידים שיש בזה מעשה יש ג"כ מלקות; ומקשים ג"כ שלא תועיל הקניה לגמרי מצד "כל מלתא דאמר רחמנא וכו'"?
בומובן שלפ"ז לא קשה כלל, דהקנין הוא מושג משפטי - והעברה - עברה על ב"י - היא עברה ככל העברות שבין אדם למקום ואין בידה לבטל מושג משפטי.
גאכן, שם יש עוד נקודה חדשה. נצייר נא ציור שכזה, במקום שאנו נסתור את עצמנו בזה, שאם נימא שמהני - יהיה הלא תעביד, אבל אם נימא דלא מהני, אין כלל הלא תעביד, שאם נימא בזה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני - תהיה סתירה בין התחלת המשפט - הלא תעביד - לסוף המשפט של "לא מהני" - איך יהיה הדין בזה. ומובן שה"לא תעביד" הוא הסבה לה"לא מהני", וכבר הארכנו על זה הרבה בה"א בספרנו "המדות", כי אי אפשר שתהיה סתירה בין הסבה והמסובב.
דוהציור הזה הרי יש לנו כאן, בקנה חמץ בפסח, שאם נימא בזה את הכלל של "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד" וכו' ונסיק מזה המסקנה, שהקנין לא יחול כלל, הרי אין כלל בזה אל תעביד לגמרי; ועד כאן לא חלקו אביי ורבא אלא בזה, שרבא אומר "והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא", אבל זה שייך רק בעברות שכאלה שהעברה היא ב"לא תעביד" כשהוא לעצמו, לפי דעת רבא. כי לדעת אביי, כל לא תעביד הנה העברה היא בה"מהני" שבו. אבל בקנה בפסח שהעברה היא "שלך אי אתה רואה" אין העברה כמובן במעשה הקנין אלא בחלות הקנין. ואם נשתמש בזה בהכלל של "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד" וכו' - הרי נסתור את עצמו, כי ע"י ה"לא מהני" לא יהיה כלל ה"לא תעביד", כנ"ל.