מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 21
אואולי זהו גופא ההסבר בתוס' בתמורה (ד'. ב'.) שבצורם אוזן בכור לא שייך לומר אי עביד לא מהני, כי שם נכנס בודאי לסוג השני של מציאות ודין, שהדין הוא בתוך המציאות גופא, מציאות של בעל מום.
בוכהאי גוונא לענין אין מבטלים איסור לכתחילה, שאפילו לאלה הסוברים שזהו איסור מדאורייתא ג"כ לא שייך להגיד בזה אי עביד לא מהני, כי גם כאן אין הדין בא בתור חלות, אלא בתור דין המציאות של רוב ומיעוט, שהמיעוט מתבטל כלפי הרוב.
גובאופן שכזה יוצא לנו עוד תירוץ חדש על הקושיא, מהא דהשוחט בשבת - שחיטתו כשירה. כי גם השחיטה אינה פעולה שמביא לחלות בתור פועל יוצא, אלא זהו ג"כ דין מציאותי, כי כשנשחטה - אין כבר מציאות של אבר מן החי ולא מציאות של נבלה.
דאכן, באמת אין הדבר כל כך ברור שהשחיטה זהו רק ענין מציאותי לבד, כלומר: שהדין הוא בעצם המציאות, כי יש גם כן מקום להגיד, שהשחיטה שייכת לסוג הראשון של מציאות ודין, שהמציאות פועלת את הדין ושהשחיטה אינה רק שלילת אבר מן חי ונבלה כנ"ל, אלא שהיא פועלת גם באופן חיובי, להתיר את הבשר; ובאופן השני עדיין הקושיא הנ"ל במקומה עומדת, ועל זה הערכנו במק"א.