מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 22
אונחזור לעניננו, במה שחידשנו שאיסור תורני לחוד אינו יכול לבטל ענין משפטי מצד "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד" וכו'.
בכי באמת אפשר עוד להרחיק לכת בחידושנו זה ולקבוע, שכל הכלל הנ"ל הוא רק במקום שגם ה"לא תעביד" וגם ה"לא מהני" הויא משם אחד, כלומר, ששניהם שייכים ובאים מאותה העברה כמו, למשל, בתמורה לולא הכתוב "והיה הוא ותמורתו קודש" היינו אומרים שלא מהני מהצד "לא תעביד" שיש בזה, שה"לא תעביד" היא בהלכות תמורה וגם הלא מהני הוא מצד הלכות תמורה. וככה ג"כ בתורם מן הרעה על היפה, שהלא תעביד שם בא מצד עשה של "מכל חלבו תרמו". אבל כמובן גם העשה הוא בהלכות תרומה, וה"לא מהני" שאנו רוצים להסיק מזה ג"כ שייך להלכות תרומה; או בבכור, שנאמר "לא תפדה" - ובמעשר שנאמר "לא יגאל", כמובן מאליו. וככה בהקדים תרומה לבכורים ומקדיש בעלי מומין למזבח; או בקדושין של אלמנה לכהן גדול, שגם ה"לא תעביד וה"לא מהני" הם בהלכות קדושין; או לענין שאינו קונה בגזלה, שגם זה מובן מאליו. אבל במקום שיש שני שמות שהלא תעביד שייך לשם אחד ואת ה"לא מהני" שאנו רוצים להסיק מזה שייך לגמרי לשם אחר, - שם אי אפשר לבוא מצד הכלל הזה.
גדוגמאות לכך: קושית התוס' שם בתמורה (ו' ע"א), שנימא דנ"מ בין אביי ורבא הוא בנשבע שלא לגרש ועבר וגירש; או הקושיה העתיקה של ראשוני האחרונים, מדוע שוחט בשבת וביוהכ"פ שחיטתו כשרה ואין אנו אומרים: "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד"? שמובן, דלפי דברינו - אין כאן התחלת קושיא, כי שם יש שני שמות לגמרי, ה"לא תעביד" בנשבע שלא לגרש הוא משום עברה בשבועה, בעוד שה"לא מהני" שאנו רוצים להסיק בזה שייך להלכות גרושין ולא להלכות שבועה, כמובן; וכן השוחט בשבת שה"לא תעביד" הוא בהלכות שבת וה"לא מהני" - אם נגיד בזה - זה יהיה כבר דין בשחיטה.