מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 24
אוציור לדבר זה, שאנו מחלקים את המעשה מהעברה, היכא שהעברה אינה בעצם המעשה אלא במקרה שעל ידו בה המעשה, אנו מוצאים גם בהכלל של "אין שליח לדבר עברה". ועי' במלמ"ל פ"ג מגנבה, לענין טביחה ומכירה דיש בזה שליחות לדבר עברה, שאפילו אם הלך השליח וטבח בשבת ג"כ מתחייב המשלח בד' וה'. ועלינו ג"כ להגדיר ההגדרה הנ"ל, דהכלל אשלד"ע פירושו שהעברה אינה מביאה לחיובו של המשלח, אבל לא שהעברה תבטל את חיובו של המשלח, וע"כ במקום שהעברה היא בעצם המעשה של השליחות, אז אינו חייב המשלח. אבל אם אין עברה בעצם המעשה ויצוייר המעשה גם בלי עברה, אין אנו אומרים שע"י העברה הכרוכה בזה יתבטל הפועל-יוצא של עצם המעשה כשהוא לעצמו; וכיון שבטביחה ומכירה יש שליחות וזה יצוייר בודאי גם בלי עברה של שבת, אין העברה מבטלת את התוצאות שיש בזה להמשלח.
בועי' בקצוה"ח סי' קפ"ב (ס"ק ב'), שמביא את דברי הנוב"י שחידש דגט ע"י שליח שמסר את הגט בע"כ של האשה, דהגט בטל מצד אין שליח לדבר עברה, והקצוה"ח משיג על זה מדברי המלמ"ל הנ"ל.
גולפי דברינו לא קרבו זה אל זה, דכאן בשליחות בגט ומסר לה בע"כ אחרי שיש חרם דר"ג, הנה כיון שהעברה בשליחות אינה מביאה לתוצאות כלפי המשלח, ממילא זה לא נחשב כלפי המשלח "ונתן בידה", כי העברה היא בעצם הנתינה, משא"כ כשטבח בשבת, שלענין עצם החיוב בעד הטביחה, הנה מה שטבח בשבת אינו אלא מקרה בעלמא.
דכלומר: שההבדל הוא בין שהעברה היא באופן המעשה, כמו בגרשה בע"כ שאע"פ שאנו יכולים לצייר גם גרושין בלי עברה - כשנתן לה לא בע"כ - אבל באופן שכזה, בנתינה בע"כ יש בעצם המעשה עברה, משא"כ בטביחת בשבת, הנה אע"פ כשאנו דנין לענין שבת הרי בודאי שיש בעצם המעשה עברה, אבל כשאנו דנין לענין חיוב טביחה מצד גנבה, הנה מה שזה היה בשבת אינו אל מקרה בעלמא.
הויוצא לנו מזה ג"כ כלל הגיוני חדש, שהזמן והמקום שבו נעשה המעשה, לא נחשב זה לאופן המעשה אלא בתור מקרים של המעשה. כי רק על יסוד זה מיוסד תירוצנו, בהא דשוחט בשבת שחיטתו כשרה, ובהא דשוחט קדשים בחוץ, שאין אנו אומרים בזה "אי עביד לא מהני", כי בנוגע להכשר השחיטה גם הזמן - מה ששחט בשבת - וגם המקום, מה ששחט בחוץ, אינם אלא מקרים, נכ"ל.