מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 26
אועלינו להבדיל בין דין ובין גמר דין. המושג דין שייך בכל דיני איסור והיתר טומאה וטהרה, כשר וטריפה וכדומה. כי הדין הוא באמת איכותה של המציאות. לא כן גמר דין, זהו מושג משפטי, שזהו דרוש כבר לא רק לדין אך לבית דין, ושם אין הדין בא בתור איכותה של המציאות, אלא בתור פועל-יוצא של המציאות.
בואם הדין בא באופן ישר מהמציאות, הנה הגמר דין בא רק מתוך מציאות ידועה ע"י עדות.
גוזהו ההבדל בין עד אחד נאמן באיסורים ובין על פי שנים עדים יקום דבר ואפילו בדיני ממונות, כי בדיני ממונות דרושים עדים לא רק לדין אלא לבית דין בהיות שזה כבר דרוש למושג משפטי ואין משפט בלי עדים.
דואמנם לפעמים הב"ד מוציאין ממון גם עפ"י אומדנא דמוכח, וכדומה, אך זהו מפני "שאנן סהדי" ושוב יש עדים בדבר, כי הב"ד בעצמם המה העדים.
הואין ההבדל בין ממון לאיסור רק בין שנים לאחד, שבממון בעינן שני עדים ובאיסור די בעד אחד, אלא שיש הבדל בכל מהות הדבר.
וכי באיסור גם את האחד - עד אחד - לא בעינן רק כדי לברר את ידיעת בעל ההוראה, שמורה בזה את הדין, ואם הוא בעצמו מורה דין לעצמו אז דיה גם ידיעתו לבד, לא כן בממון, שכאמור, יש בזה לא ענין של הוראה אך ענין משפטי, והדבר נחתך לא עפ"י הוראה, אך עפ"י בית-דין שם אין העדות משמשת רק בתור אמצעי כדי לברר את ידיעת בית דין, אלא בתור צורך בעצם המשפט.
זואע"פ שאנו אומרים בדיני ממונות עד נעשה דיין ביום מצד "לא תהא שמיעה גדולה מראיה"? כבר ביארנו במק"א (עי' ד"מ דהק"נ ש"א פרק א' ועוד) שאין הכוונה שבאופן שכזה אין אנו צריכים כלל למושג עדות, שהרי דיני עדות חלים גם על משה ואהרון, ומכאן ראיה מוכרחת, שאין העדות בדיני ממונות באה רק כדי לברר את ידיעת הדיינים, אלא מה שאנו אומרים "לא תהא שמיעה גדולה מראיה" הוא שבאופן שכזה לא צריכים הדיינים להשמיע את עדותם לאחרים אלא הראיה משמשת בתור שמיעה, כלומר, שלא צריכים שאחרים יקבלו את עדותם, אלא כאילו הם בעצמם מקבלים את עדותם גופא.
חוהנ"מ הוא ביחיד מומחה שיכול לדון אפילו בי"ד, אם אנו אומרים גם בזה "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", שאם המכוון הוא שכל העדות באה רק כדי לברר את ידיעת הב"ד, אז היינו צריכים להגיד, דאם יחיד מומחה ראה איזה דבר אז יכול לפסוק עפ"י ראיתו לבד מטעם הנ"ל. אבל באמת הדבר מבואר ברשב"א ב"ק (צ' ע"ב) שפשוט לו הדבר שלא כן, וע"כ כנ"ל שמה שנאמר עפ"י שנים עדים יקום דבר אין זה רק בתור אמצעי לברר ידיעת הדיין, אלא שהם בעצמם קובעים את עצם המציאות, וכל החידוש הוא, שאין צריכים בזה להגדת עדות, אבל עצם עדות כן צריכים בזה, וזה לא יתכן ס"ס ביחיד. כי אם יש נ"מ בין מומחה לבין אינו מומחה הוא רק במה שנוגע לדיינים, אבל לא במה שנוגע לעדות.