מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 28
אאכן, לכאורה, צריכים להבין לאלה שמפרשים, הטעם של אין עד נעשה דיין מפני שזהי עדות שאי אתה יכול להזימה, (עיין שם בתוס' ב"ק צ' ע"ב ובמרדכי בשם השר מקוצי), א"כ מדוע מועיל גם בראו ביום? בשלמא אם היינו אומרים, שכל העדות באה רק כדי לברר את ידיעת הדיינים, לא שייך בדיינים גופא כשראו החסרון של עדות שאי אתה יכול להזימה, דזה שייך רק בדיינים ששומעים מעדים אחרים, דאם אי אפשר להזימם אז אי אפשר לדעת אם אומרים אמת, וזה לא שייך כמובן, כשרואים בעצמם; אבל אם בעינן גם כשהדיינים רואים בעצמם כל דיני עדות וס"ס חסר בהם הפרט הזה של עדות שאי אתה יכול להזימה?
באכן, אפשר לומר, כי כיון שכל החסרון מצד עדות שאי אתה יכול להזימה הוא כפי הסבבר המרדכי מצד שעד זומם למפרע הוא נפסל, ונמצא דלא היה גמר דין ואין עדים זוממין נזומין עד שיגמרו הדין על פיהם. אכן, כשאנו אומרים "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", הנה הגמר דין גופא נחשב להגדה, ולא נפסלים רק משעת הגמ"ד ולהבא כמו שכל העדים לא נפסלים רק משעת ההגדה.
גאכן, לפי זה מה נעשה כשהדיינים פוסקים עפ"י אומדנא מטעם "אנן סהדי" כנ"ל, ששם בודאי אין בזה הזמה, ואם נניח שאנו צריכים עדים בדיני ממונות כדי לקבוע את עצם הדבר, ובשביל כך גם בדיינים גופא צריכים להיות כל הפרטים שהמה לעכובא בעדות, וגם הפרט של עדות שאתה יכול להזימה בכלל, א"כ איך משכחת שהדיינים יפסקו מטעם אנן סהדי?
דוע"כ יותר קרוב להניח, שאמנם אומדנא איננו מצד אנן סהדי ממש אלא במקום שהבית דין יודע בברור בלי שום ספק אינם צריכים לעדות בדיני ממונות, והא דלא מועיל גם עד אחד או עדות של קרובים או פסולים במקום שהבית דין מכירים בברור שלא משקרים? הוא כנ"ל, מטעם שכל מה שנכנס לסוג משפט ולא רק לסוג הוראה בלבד, יש בזה משום תנאי עיקרי, של "משפט השוה לכולכם" כנ"ל.
הובשביל כך בדיינים כשפוסקים ע"י הראיה שלהם, אנו צריכים בזה לכל הפרטים המעכבים תמיד בעדות ואמנם בכל הפרטים כמעט אין הבדל בין דיינות לבין עדות, כי כל הקרובים והפסולים שפסולים לעדות פסולים גם לדיינים, וביחיד מומחה שמספיק לדיינות ואינו מספיק לעדות, אין בו הדין של "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", מטעם הנ"ל שבעינן משפט השוה לכולכם.
וואמנם יש עוד פרט המעכב בעדות ואינו מעכב בדיינות, היינו עדות שאתה יכול להזימה, וזהו, מפני שכל החסרון הזה הוא חסרון רק בהגדה, ולא כמו כל פסולי עדות שיש חסרון בגוף העדים, שאפילו אם נאמין להם יש החסרון, משא"כ בזה, שאם נאמין להם אין בכלל החסרון הנ"ל, כי אם נאמנים שראו את מה שהם מעידים, הרי בכלל אין הזמה שכל עיקרה היא שאנחנו מאמינים להאחרונים שהראשונים לא ראו בכלל, וכיון שב"שלא תהא שמיעה גדולה מראיה" אין אנו צריכים להגדה, ממילא נופל הפרט של עדות שאי אתה יכול להזימה, ולא שייך לבוא בזה "מצד משפט השוה לכולכם", כמו שלא שייך בכלל לבוא בטענה, איך אנו אומרים "לא תהא שמיעה גדולה מראיה" ואינם צריכים להגדה במקום שכל עדים כן צריכים להגדה ואין כאן "משפט השוה לכולכם"? כי זהו גופא נכלל בהכלל של "לא תהא שמיעה גדולה מראיה" וזהו גופא נכלל ב"משפט השוה לכולכם", כי לכל בית-דין שיבואו יהיו נאמנים ככל עדים דעלמא, אלא ששמה יצטרכו להגדה, מפני שעל אחרים לקבל את עדותם, וכיון כשהמה בעצמם מקבלים את עדותם, לא צריכים להגדה, אבל זהו גופא הוא בכלל "משפט השוה לכולכם", וממילא ה"נ גם בנוגע להחסרון מצד עדות שאי אתה יכול להזימה אין לבוא בזה, הואיל ואם יגידו לפני בית דין אחר את העדות שלהם לא יהיה החסרון הזה, שפיר נקרא זה "משפט השוה לכולכם" כנ"ל.