מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 31
אובעצם המקור של ההנחה שהנחנו שבדיני נפשות העדים בעצמם המה המקיימי הדבר, הואיל שלא מועיל בזה שום אומדנא, ובדיני ממונות העדים באים רק כדי להקים את ידיעת הבית דין בזה, נראה שאנו למדים את זה מהתורה גופא, כי בכלל נאמר "עפ"י שנים עדים יקום דבר" אבל בדיני נפשות כתוב "עפ"י שנים עדים יומת המת" ומהפסוק הראשון אפשר לנו ללמוד רק שהמה מקיימים את הדבר לפני בית דין, אבל עצם הקובעים של הדבר המה הדיינים, בעוד שבדיני נפשות - ובכלל זה גם כן מלקות - "כי מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא", - משמע שגם "יומת המת", ההוצאה לפועל, באה ג"כ אך ורק ע"י העדים.
בובקנס, שכאמור, יש מחלוקת, אם המציאות בעצמה מחייבת כבכל ממון ורק החידוש הוא שההודאה פוטרת או שזהו כמו בדיני נפשות שרק העדים מחייבים, נראה שהמחלוקת היא בזה, כי מצד אחד גם קנס הוא בכלל עונשין, והלשון קנס גופא מוכיח על זה שכל החיוב הוא כדי לקנוס את עושה העולה! ומצד השני הנה זה סוף סוף לא עונש בגוף אך בממון, וממילא יש ספק אם להכניס את זה בכלל של "עפ"י שנים עדים יקום דבר" כבכל דיני ממונות, או בכלל של "עפ"י שנים עדים יומת המת" שבזה נכללו כל העונשים וגם עונש קנס בכלל.