מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 33
אבין דיני ממונות לדיני נפשות יש עוד הבדל יסודי ועיקרי. בדיני ממונות האדם הוא נושא דין החיוב ובדיני נפשות האדם הוא נשוא דין החיוב.
בכי בדיני ממונות עצם החיוב הוא בודאי על הבעל דין גופא, אלא שבמקרה כשהוא בעצמו לא ממלא את חיובו, אז הב"ד מכריחים אותו להוציא את חיובו מכח אל הפועל, וזה באמת יש גם כן בכל מצוות ועברות שבתורה, שבמצוות מכים אותו עד שתצא נפשו כדי שיקיים את המצוה; ובעברות על הב"ד לעשות הכל כדי להפרושי מאסורי. אלא ששם יש להכפיה רק מושג של שמירה על קיום התורה ובדיני ממונות יש לזה מושג משפטי כנ"ל. לא כן בדיני נפשות, שם אין האדם הנידון נושא החיוב כי הוא אינו מחוייב בכל האופנים להמית את עצמו. ואם יתחמק, למשל, מעונש מיתה המוטל עליו, הוא נשאר רק בעל עברה מצד העברה שעליה היה נידון, אבל אין עליו עוד עברה מה שלא קויים בו החיוב מיתה, ומכאן ראיה שבזה להיפך הב"ד המה דוקא נושאי החיוב, שעליהם יש החיוב של "ובערת הרע מקרבך" והאדם הנענש הוא רק נשוא החיוב.
גובזה אפשר לתת עוד טעם לשבח בההבדל שיש בין דיני ממונות לדיני נפשות, כי בדיני ממונות הדיינים המה מקימי הדבר, ובשביל כך כשיש להם אומדנא לא צריכים כלל לעדים, ובדיני נפשות העדים גופא המה המקיימי דבר ואפילו ע"י כל האומדנאות שבעולם לא יכולים לחייב מיתה. מפני שבדיני ממונות הב"ד לחוד והחיוב לחוד, וכמו שהעדים יכולים לחייב עפ"י ראייתם וידיעתם, ככה יכולים ג"כ הב"ד לחייב אפי ראייתם שזוהי "לא תהא שמיעה גדולה מראיה" ועפ"י ידיעתם כשיש להם אומדנא. לא כן בדיני נפשות, שכאמור, הדיינים בעצמם המה נושאי החיוב הנה בזה עיקר "הקמת דבר" באה על הב"ד גופה שעליהם יועמד החיוב להקים את העונש, הנה הב"ד לא יכולים לחייב את עצמם, כי התורה אומרת "עפ"י שנים עדים יקום דבר", ובכן גם הקמת החיוב של הב"ד הנ"ל, דרושה ג"כ דוקא לעדים.