מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יא; מציאות ודין 34
אוציור בולט בהבדלים שבין מהות איסור דיני ממונות ודיני נפשות אנו יכולים לראות בהיחס שלהם כלפי רוב, שבאיסורים כו"ע לא פליגי שבספק הולכים אחרי הרוב, גם בדיני נפשות כו"ע מודים שהולכים אחרי הרוב, אבל בדיני ממונות יש מחלוקת בדבר בין רב לשמואל, שהראשון סובר שגם בזה הולכין אחרי הרוב, ושמואל סובר אין הולכין בממון אחרי הרוב וההלכה כמותו.
בוכבר עמדו כל הראשונים, היתכן הדבר שיותר קל לחייב את האדם מיתה מלחייבו ממון, ואם הולכים בדיני נפשות אחרי הרוב איך יתכן שלא נלך בממון אחרי הרוב?
גאך מאידך גיסא אפשר לשאול על רב שסובר הולכין בממון אחר הרוב אפילו כשהמוחזק טוען ברי שהוא שייך להמיעוט כמו בכדא חביתא שהמוחזק טוען שהוא קרי לכדא חביתא ולחביתא כדא; או במוכר שור לחברו ונמצא נגחן שהמוכר טוען טענת ברי לשחיטה מכרתי לך, הלא גם באיסורים מתחשבים עם הרוב רק אלה שספק להם הדבר, אבל אפילו בתשע חנויות מוכרות בשר שחוט ואחת מוכרת בשר נבלה ונמצא בשר בסמוך להן אע"פ שלכל העולם המסופק מאין בא הבשר, מותר להם, אבל לזה שיודע בודאי שזהו מן המעוט לזה בודאי אסור, כי זה כלל גדול שהדין רוב בא רק על הספק, ואיך אפשר להוציא ממון מהמוחזק עפ"י רוב בשעה שהוא אומר בודאי שהוא שייך להמיעוט ולו אין בזה שום ספק?
דאכן, בכלל יש לשאול ביותר בדיני נפשות, איך מחייבים מיתה עפ"י רוב בשעה שהחייב יטעון שברי לו שהאמת הוא כהמיעוט?
האכן לפ"ז יצא לנו שיש בזה שלש הגדרות א) איסורים שהרוב מכריע רק למי שהדבר הוא להם בספק ואפילו ספיקתם של כל העולם לא משפיע על מי שברי לו הדבר. ב) דיני נפשות , ששם הרוב לחייב את מי מכריע שודאי לו הדבר שאינו חייב. ג) בדיני ממונות, ששם יש מחלוקת רב ושמואל במקום שלהב"ד הוא הדבר בספק, אע"פ שלהבע"ד שאנו רוצים לחייבו ברי לו שאינו חייב שיש מחלוקת אם מתחשבים עם הרוב או לא.
וועל איזה יסוד באו שלש ההגדרות האלה?
זואמנם אפשר לראות שהיסוד בכל זה הוא היסוד הנ"ל, שבאיסורים בכלל אין להב"ד רק תפקיד של הוראה, להורות מה שאסור ומה שמותר לכל יחיד ויחיד או לכל צבור וצבור, וגם להכריח על קיום ההוראה בתור לאפרושי מאיסורא, או בתור כפיה לקיום המצוה, אבל כשהב"ד נושאים ונותנים בזה המה צריכים לכוון את הוראתם רק מנקודת היחיד או הצבור שאליהם נוגעת ההוראה, ובשביל כך גם כשלהב"ד יש ספק אם זהו מותר או אסור, ועפ"י חוקי רוב ומיעוט צריך להיות הדבר אסור או מותר, אין לזה ענין כלל למי שיודע בודאי שזהו מותר, למשל, ואעפ"י שהב"ד מחוייבים לאפרושי מאיסורא, אבל במקרה דנן מכיון שאין על המעונין בזה שום איסור, כי הלא הוא לא צריך להתחשב עם הרוב מאחרי שלו אין בזה שום ספק, ממילא כבר אין שום חוב על הב"ד לאפרושי מאיסורי.
חלא כן בדיני נפשות, שכאמור, שם הב"ד בעצמם המה נושאי החיוב, ולא האדם הנידון, שם כו"ע מודים, שלא מועילה טענת הברי של הנדון שהוא מתחשב עם המיעוט ולא עם הרוב, כי כאן אנו מתחשבים רק עם הב"ד שהמה נושאי החיוב, חיוב של "ובערת הרע מקרבך", והאדם הנדון הוא רק נשוא החיוב הנ"ל.
טאכן, בדיני ממונות נופל ממילא הספק למאי לדמות את אלה, אם לאיסורין או לדיני נפשות, כי יש בזה פנים לכאן ולכאן, כי בדיני ממונות, הבעל דין הוא ג"כ נושא החיוב והוא ג"כ נשוא החיוב ביחד. ולא כמו בדיני נפשות שעל הנידון בעצמו אין כלל חיוב להמית את עצמו, אבל כאן כן יש חיוב על האדם לשלם, אפילו אם לא יהיה ב"ד כלל בעולם, ועוד דבר, כי באיסורין, הנה גם עצם החיוב וגם הבפועל שבחיוב להזהר באיסור ובהיתר הוא על כל פרט בתור פרט, או על כל צבור בתור צבור גם בלי הב"ד, והב"ד מכריחים לפעמים את הפרט או את הצבור, וגם אחרי ההכרח הנה רק הוא בעצמו מי שמצווה בכך מוכרח להוציא את הדבר אל הפועל, בדיני נפשות כאמור, גם עצם החיוב וגם הוצאתו לפועל הכל על הב"ד, אבל בדיני ממונות הנה עצם החיוב הוא על הבעל דין אבל בהוצאתו לפועל זהו כבר חיוב הב"ד, שעליהם החובה להציל עשוק מיד עשקו, בזה היא המחלוקת, אם אנו צריכים להביט בזה ג"כ רק מנקודת הב"ד ולהב"ד יש ספק בזה וממילא הרוב מכריע; או להביט בזה מנקודת הבע"ד הרי אין שום ספק, ממילא אין לו להתחשב עם הרוב, ורב סובר כהצד הראשון ושמואל סובר כהצד השני.